שפתי חכמים · ויקרא · פרק 7 · פסוק 30

ויד כהן מלמטה. מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך, מה התם יד הכהן אף הכא מיירי בידו של כהן, וכתיב ידיו תביאנה דמיירי בבעלים, הא כיצד, שתהא יד בעלים וכו':

שג' כהנים. ואע"פ שדי באחד, משום דברוב עם הדרת מלך:

את החלב. פירוש, כיון דכתיב את החלב על החזה יביאנו, לא היה צריך לכתוב עוד את החזה, לכך פירש דהאי את החזה בתרא אלהניף אותו קאי, כאלו אמר שאת החזה שמביא עם החלב אינו מביא אלא כדי להניף אותו בלבד, שלולא זה ה"א דאת אשה י"י דלעיל כולל החלב והחזה הבאים אחריו. וא"ת הא בהדיא כתיב אחר זה והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו, והיכא תיסוק אדעתין שיהא אף החזה לאישים. י"ל, דאי לאו קרא דאת החזה להניף, ה"א דקרא והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו בא ללמד שלא תאמר דהא דכתיב את החלב על החזה, ללמד שאף החזה לאישים, אבל לא ללמד שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח, השתא דכתיב את החזה להניף, שלמדנו מזה שאין החזה מן האישים, נשאר קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח הרא"ם: [ג"א] דאל"ה קרא דאת החזה להניף ה"א דמקצת החזה לאשים ומקצת לאהרן כדאמרינן גבי כבד, ע"כ: [ד"ד] מה שהבעל ג"א מתרץ אינו מיושב, דשאני בכבד דכתיב יותרת על הכבד ומיותר על הכבד, לכן דרשו דניטל קצת, משא"כ כאן גבי בחזה דהחלב מונח עליה ואין כאן יתור. ול"נ דה"א דה"ק ידיו תביאנה את אשי ה', היינו החלב והחזה ששניהם שייכי לאישי ה', אלא דרחמנא זיכה לאהרן ובניו משלחן גבוה דלא הוה ממון בעלים לקדש בו אשה, קמ"ל דלא הוה כלל מאישי ה', והוא ממון בעלים, ובזה ניחא לי לשון הכתוב שאמר אחר זה כי את חזה התנופה כו' לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן הכהן, דקשה מה חידש לנו הכתוב בזה, ולפי מה שזכרתי ניחא, דקמ"ל דנלקחו מאת בני ישראל ולא משלחן גבוה, ממילא מה שנתתי להם הוה ממון בעלים: