פרט לטריפות. ר"ל לל"ל חיות הא ציפור לאו חיה הוא, דאין לומר דחיות ר"ל שיהא חיה ולא מת, דהא אח"כ כתיב ושחט את הציפור האחת וכתיב ושלח את הציפור החיה על פני השדה. ומתרץ פרט לטריפות ר"ל דבעינן ראוי להיות חי ולא טריפה, דטריפה אינו יכול לחיות, ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוהו ויתכשרו טרפות לטהרת מצורע קמ"ל:
קריאה במקור
שפתי חכמים · ויקרא · פרק 14 · פסוק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
לפי. כתב הרא"ם משמע דסבירא ליה שאין שם ציפרים מורה על עוף טהור אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור, וקשה דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח, מהנ"מ א"ר יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן ציפור לפניך עוף בין טמא בין טהור, משמע ציפור טהור אשכחן דאקרי טמא לא אשכחן דאקרי וכו', אלמא ציפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים עכ"ל וכו'. ונ"ל דרש"י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באים וכו'. וקשה למה לא פירש זה על שתי ציפרים והמתין עד פה, אלא ודאי רש"י בא לתרץ לל"ל טהורות הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי, ומתרץ לפי וכו' א"כ ש"מ משום פטפוט קול מביא ציפרים ולא בהמות, א"כ ה"א דכ"ש שיביא עופות טמאים הוא דאתא, אלא לרבות אפי' עופות טהורות, וכ"ש טמאים, משום הכי כתב קרא טהורים. א"נ מש"ה כתיב ציפרים שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא, וציפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. וק"ל. נח"י פירש דקשה לרש"י למה מיעט הכתוב טמאות והלא לא לקרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה אל כלי חרס, וע"ז תירץ שבמין הטהורות יש עופות שמפטפטין תמיד בצפצוף קול משא"כ במין הטמאות:
על גסות. מש"ה צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות: וא"ת גבי צרעת בתים ג"כ הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, ומה גסות רוח יש בבית. י"ל דהצרעת שנתן הקב"ה על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים, לכן נתן הקב"ה צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש"י לקמן, ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנ' בפ' עקב ובקרך וצאנך ירביון וגו' וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו', לכך הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: [ד"ד] ולעיל פירש"י על לשה"ר, ותרווייהו חד הם, דמכח גסות הרוח בא לומר לשה"ר על אחרים כי אינם חשובים כלום בעיניו. וא"ת תינח נגעי אדם, בנגעי בתים מאי איכא למימר. לק"מ שהרי נגעי הבתים באים ג"כ על עבירות של אדם, דאמרינן במדרש שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, נמצא שכל הנגעים צריכין כפרה לאדם שבשבילו באים:
מקל. לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום, דהיאך יכול ליקח כל האילן:
לשון. כלומר הצמר היה ארוך כמין לשון וצבוע זהורית:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
- רישיון המהדורה
- CC-BY
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 62 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 164751d4f2dff79da1a3d5174b23fc0558fbdc6ca3b01d31fbd4fe509eb8e39b