מלבי"ם על במדבר · פרק 9 · פסוק 4

וידבר משה אל ב"י לעשות הפסח הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס סיים ויאמר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י, ופי' חז"ל בספרא (אמור סי' ר"ח), שמה שכפל זה בפ' אמור ובפ' פינחס ומה שתפס בפ' אמור לשון דבור ובפ' פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים, [א] שה' אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ' פנחס, שעז"א לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ"ש בהבדלים שבין דבור ואמירה (ויקרא סי' ג'), ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א"ל שני הפרשיות כאחד בלשונם, וז"ש בספרי ששמע פ' מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם דשעת מעשה, היינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע"ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה, [ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא, ועז"א בסוף אמור וידבר משה, שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא, וז"ש דבר אחרי א"ל הלכות פסח בפסח וכולי, ובזה לא אמר הלשון ששמע לבד כי הציע הכל באורך כדרך הדורש, שזה מציין במלת וידבר, ועי' מ"ש בפירוש התו"ה שם ותבין. ומ"ש כאן וידבר משה אל ב"י לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן, שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב שבזה תלוי תקוני כל המועדות, וז"ש שמרו את הפסח בזמנו, ולפ"ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן, ומ"ש ד"א מלמד ששמע פ' מועדות הוא טעם לפ' פינחס, ומ"ש ד"א א"ל הלכות פסח בפסח וכו' הוא טעם למ"ש וידבר משה בסוף מועדות דפ' אמור: