מלבי"ם על במדבר · פרק 18 · פסוק 8

וידבר ה' אל אהרן כבר התבאר התו"ה ויקרא (סי' ד') באורך שלשון דמר לא בא מה' לשום נביא זולת משה, ובאו י"ג מעוטים נגד י"ג דברות, ופסוק כאשר דבר ביד משה לו הוא אחד מן המעוטים:

ואני הנה כ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דרוש ודיוק, ופה בא על הכוונה שנתתי לכם מתנות אלה מרצון נפשי ובשמחה שבזה תתיחס הפעולה אל הפועל עצמו, כי אין משותף עמו בזה איזה הכרח מבחוץ, ור' ישמעאל פי' שמציין שנתן להם מתנות אלה בשמחה, ור' נתן פי' דבריו שמן מלת אני לא מוכח רק שנותן ברצון שלא עפ"י הכרח שעז"א אני בעצמי ברצוני נתתי רק ממ"ש אני הנה שמלת הנה מציין ג"כ שהוא מזומן ומוכן לזה בכל לבו, א"כ בא להוסיף על ציון מלת אני שלא לבד שנותן ברצון כי גם נתן בשמחה, ומפרש שמ"ש ואני הנני מביא את המבול כי גם בזה יש שמחה לפניו באבדן מכעיסיו:

הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי ב"י באר פה כ"ד מתנות כהונה שנתן לו בברית מלח, ויפלא מאד הלא מתנות כהונה נתנו בהר סיני, כמ"ש בספרא (צו סי' קס"א), ושם (סי' ק"ס) אמר ר"ש (סתמא דספרא) שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה ושם מבואר שישראל נתנו המתנות ברצון ופי' בספרי שזה מפני שאח"ז בא קרח וערער הוצרך לחזק הדבר שנית בגזר דין ובברית מלח:

הנה נתתי לך, לך נתתים הוא כפל לשון, ופי' חז"ל שתחלה מדבר מן המתנה והוסיף לך נתתים היינו בזכותך ובזכות בניך, ובפי' למשחה פי' מענין גדולה כמ"ש בש"ס זבחים (דף כח צא) ובכ"מ, ור' יצחק פי' משיחה ממש, ופלוגתתם תליא במה שחקרתי בהתו"ה (צו סי' מ"א וסי' קעג) אם גם בני אהרן נמשחו, ודעת הת"ק שרק אהרן נמשח כדעת המד' (במדבר פ' י"ב) וע"כ פי' משחת בניו מענין גדולה, ודעת ר"י שגם הבנים נמשחו: