מלבי"ם על במדבר · פרק 19 · פסוק 13

כל הנוגע במת בנפש לר"ע הנ"ל (סי' לח) מרבה מת הנמצא בנפש זה עובר וה"ה בן שמונה כנ"ל:

כל הנוגע במת וגו' אשר ימות בא להוציא המת שלא מת עדיין, כגון הגוסס שחשוב כמת ובכ"ז הוא כחי לענין טומאה דכתיב אשר ימות, שאין לומר שימות הוא עתיד ומשמע שעדיין לא מת, כי בלה"ק בא לשון עתיד על ההוה כמו שור או כשב או עז כי יולד וכדומה:

ולא יתחטא החטוי כולל כל דבר שיתחטא בו, אם בדמים אם במים, כמו ויתחטאו הלוים, ולקח לחטא את הבית, ויחטא את המזבח, ולמה לא אמר מי נדה לא זורק עליו ונכרתה, וע"כ דורש לרבי שכולל באמת כל מיני חטוי עד חטוי דמים למח"כ, שבכלם חייב כרת, וע"ז פירש כי מי נדה לא זורק וכן טמא יהיה שהוא טב"י עוד טומאתו בו שהוא מח"כ (כמ"ש בנזיר דף מ"ה מכות דף י"ד) וס"ל לרבי דמח"כ שנכנס למקדש חייב כרת עי' בפ"י מה' באהמ"ק פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה ומ"ש הכ"מ שם שיש בזה פלוגתא דתנאי, ועי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ב) ואכ"מ להאריך בזה:

את משכן ה' טמא ולהלן הוא אומר כי את מקדש ה' טמא, ועוד אמר (בסוף פ' מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ופי' ר' יאשיה שמ"ש את משכן ה' טמא את מקדש ה' טמא, מפני שהיה עולה על הדעת לתת הבדל בין משכן ובין מקדש, וכמ"ש בשבועות (דף טז ע"ב) שהמשכן נמשח והמקדש קדושתו קדושת עולם, ומ"ש ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני בא ללמד שכרת היא ג"כ מיתה שלא תאמר שהכרת הוא רק לנפש, כי יש בה ג"כ מיתה בידי שמים חוץ מעונשי הנפש (עי' בתוס' ריש יבמות ובשבת דף כה מה שהאריכו בזה) וזה נלמוד ממה שהוציא שם הכרת בלשון מיתה שמציין מיתת הגוף, וידעינן שעם כריתת הנפש יש ג"כ מיתת הגוף, ומ"ש טמא יהיה בא לרבות שגם שאר טמאים חייבים כרת על ביאת המקדש, ור' יונתן ס"ל שא"צ טמא יהיה לרבות שאר טמאים, שכבר אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו בטומאתם שכולל כל הטמאים דשם מדבר מטומאת זיבה, וא"ל שמשם נטעה שחייבים מיתה בידי שמים לא כרת, שזה נלמד מטומאת מת שהיה בכלל כל הטמאים שאמר עליהם ולא ימותו בטומאתם, ודינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייב כרת וקרבן שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו שכל הטמאים חייבים עליהם כרת במזיד וקרבן בשוגג, וא"כ לשטתו טמא יהיה מיותר ומפרש שבא ללמד שישאר בטומאתו אף שהתחיל לזרוק מי נדה טמא כל שלא זרק גם ההזיה השניה, וגם אחר זריקה השניה עוד טומאתו בו עד שיטבול ויעריב שמשו, ומלמד שגם טבול יום חייב כרת על ביאת המקדש, וזה כדעת הרמב"ם (פ"ג מה' ביאת מקדש), שמחוסר כפורים אין בו כרת, וחולק על רבי (בסי' מ"ד) שמח"כ יש בו כרת וכנ"ל שהוא פלוגתא דתנאי: