מלבי"ם על במדבר · פרק 22 · פסוק 22

ויחר אף אלהים לכן חרה אף ה' על הליכתו שהי' לו למטע מלכת, לכן התיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. והנה הראב"ע כתב שכל ענין זה היה בחלום, ומוסב למעלה שבא אלהים אליו לילה ויאמר לו וכו' ונדמה לו בחלום שקם בבקר וחבש אתוט ושהתיצב מלאך ה' לשטן לו ושהכה את אתוט וכל הענין עד מ"ש לו מלאך ה' לך עם האנשים, אז וילך בלעם עם שרי בלק שהלך בפועל ממש, ונדחק לזה באשר רחוק בעיניו שהאתון תראה את המלאך ושתדבר, אולם חז"ל לא כן דעתם רק שהיה בפועל ממש, ושהאתון חרדה חרדה מפני מלאך ה' כענין והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י׳:ז׳), ומה שפתח ה' את פי האתון, השם פה לאדם יכול לתת כח הדבור גם לעצים ואבנים, ואם תרצה אמור שנתלבש בה רוח או שד והוא דבר מתוך פיה כי הם מדברים כבני אדם, ושעז"א שפי האתון נברא בע"ש בין השמשות כי השדים נבראו בע"ש בין השמשות, ומ"ש והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו הוא טעם למה שלא ראה הוא את המלאך שבא להזיקו, כי לשלשה לא נראה ולא מזיק: