מלבי"ם על במדבר · פרק 13 · פסוק 23

ויבאו עד נחל אשכל אחר שיצאו מחברון שוב התחברו יחד והלכו ביחד כי לא היה פחד עוד כי היו ערי פרזות, ובאו בחזרתם עד נחל אשכול ושם היה סוף מהלכם, ולכן כרתו משם זמורה למלאות מ"ש להם ולקחתם מפרי הארץ ופירושו שכרתו זמורה שלא נמצא עליו רק אשכל אחד ובכ"ז הוצרך לנשאו במוט בשנים, ומבואר כי עד עתה הלכו כפי שליחות משה לתור את הארץ לא לרגל, כמ"ש אח"כ וישובו מתור הארץ, וכן אמר כמספר הימים אשר תרתם את הארץ, כי עד עתה לא מצאו שום טענה להוציא דבה, וגם בהיותם בחברון ששם ראו ענקים וערים בצורות, מ"מ אחר ששם הלכו אחד אחד לבדו לא נתאספו עדיין להשלים עצתם אל הרגול והוצאת דבה, עד שהתקבצו יחד בנחל אשכל ושם דברו ביחד מן הענקים וערים בצורות שראו בחברון אז פרח הזדון וגמרו ביניהם להוציא דבה, כמ"ש במשנה תורה ויפנו ויעלו ההרה ויבאו ער נחל אשכול וירגלו אותה שמ"ש ויפנו, היינו בעת שפט מדרכם לשוב לביתם ואז ויבואו ההרה הוא חברון, כמ"ש תנה לי את ההר הזה (יהושע י״ד:י״ב) ומשם באו עד נחל אשכל ואז וירגלו אותה, ר"ל אז הסכימה דעתם אל הרגול והוצאת דבה, וכן אמר (במדבר ל״ב:ח׳) כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ [ר"ל לראות הטובה היא אם רעה לא לרגל] ויעלו עד נחל אשכל ויראו את הארץ [ר"ל שעד שם ראו את הארץ ולא הסכימו לרגל] ויניאו את לב בני ישראל ור"ל ואח"כ הסכימו אל הרע ויניאו את לב ב"י, ומזה מבואר שלא היה זה מצד טעותם שנדמה להם באמת שכן הוא רק מפני רשעתם שהסכימו לאמר על רע טוב: