מלבי"ם על במדבר · פרק 31 · פסוק 50

ונקרב את קרבן ה' שאז הקדישו לבדק הבית איש אשר מצא אצעדה וצמיד וע"י נדבה זו חדל המות ששולט בעת המלחמה ולא נפקד ממנו איש כמו שבמנין שנעשה לנדבת המשכן חדל המות ומאז לא מת שום אדם ועז"א שהקרבן הזה היה לכפר על נפשותינו, וכמ"ש במחצית השקל לכפר על נפשותיכם ועז"א אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל אעפ"י שאנשי הצבא לא נתנו לזה מאומה והכופר של הפדיון צריך להיות מן הנמנים לא מן המונים, בכ"ז לקח משה מאתם יען שהם שרי האלפים והמאות והקדישו את הזהב כ"א בעד אנשי הצבא שתחת דגלו, ויביאו אותו אל א"מ זכרון לבני ישראל כמ"ש בפ' תשא ונתת אותו על עבודת א"מ זכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, וחז"ל אמרו ולא נפקד ממנו איש לעברה, פי' שנשאו ראש של אנשי המלחמה השנית הפנימית שהיא הנמשל של המלחמה החיצונה [כמ"ש בתורה אור בפסוק ע"כ יאמרו המושלים] ועז"א המלחמה אשר בידנו כי מלחמה זו מתמדת והיא עדיין בידם לנצח או להנצח, ומלחמה זו בעיר הקטנה המליצה שהוא הגוף ילחמו האנשים עם הבהמות, ושכחות התאוה והיצר הם כחות בהמיות, וכחות השכל והבינה הם האנשים המעט שיש בעיר הזאת כמ"ש ואנשים בה מעט (קהלת ט׳:י״ד), כי כחות האנושיות הם טעט נגד כחות הבהמיות, ועז"א ולא נפקד ממנו איש, כי הבהמות לא התגברו על האנשים אשר בעיר שהוא הגויה, ובאשר חוששים שמ"מ פן חטאו במחשבה רדרו קרבן ה' לכפר על מחשבת הלב שהיא ענין נפשיי ועז"א לכפר על נפשותינו לפני ה' כי המחשבה גלויה רק לפני ה' היודע תעלומות לב: