גור אריה על במדבר · פרק 17 · פסוק 23

ציץ הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. הקשה הרא"ם, דכאן משמע שנקרא פרח כשנופל מן הפרי, ובפרשת וישב (בראשית מ, י) מוכח מדברי רש"י שהפרח הוא הנץ, אלא שהנץ הוא גדול מפרח, שפירש שם כי נץ גדול מפרח. ונראה שאין זה קשיא כלל, דכשהפרח עדיין לא נפל – נקרא הכל בשם 'פרח' 'הפרח' עצמו. ומה שהפרח דבק בו – הכל 'פרח' הוא. ובזה שייך לומר שניצה גדולה מפרח, רצה לומר כאשר הפרח עדיין לא נפל, אין הדבר שהפרח בו גדול כמו כאשר הפרח נופל, וכבר הוא ניצה. וכשהפרח נופל, נקרא הדבר הנופל פרח בלבד, ודבר פשוט הוא:

ולמה שקדים. פירוש, אחר שפירשנו כי "ויגמול שקדים" כאשר הוכר הפרי, אם כן למה יותר שקדים ממין אחר. בשלמא אם לא הוכר הפרי, אלא שהיה עומד בפרח שלו, יש לתרץ משום שזה המין הוא ממהר יותר למצוא בו פרח, אף על גב שהיה נס, מכל מקום בחר דבר שהוא ממהר להיות נמצא הפרח בו, שהרי כאן בלילה אחת היה מוציא הפרח. אבל אם נאמר שכבר הוכר הפרי, קשה, ולמה מין זה, דהשתא אין חילוק בין פרי זה לפרי אחר, דאף על גב שמין הזה ממהר להפריח, מכל מקום אינו ממהר להיות נמצא בו הפירות. ועל כרחך בנס היה מוציא פירות, והכי נמי היה אפשר במין אחר. ולפיכך אמר (רש"י) 'ולמה' בוי"ו. ומתרץ דלכך היה מין זה, שאינו רק רמז בעלמא, שהפרי הזה ממהר להפריח, וכך המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא. ומביא עוד ראיה מן התרגום, שהרי תרגם 'וכפית שגדין', ושם 'וכפית' ליכא לפרושי אלא על אשכול ענבים, שהם כפותים יחד זה על זה, ואם כן כבר ניכר הפרי. ולא הביא התרגום אחר שפירש שהוכר הפרי, שהוקשה לו כדלעיל 'ולמה ממין זה':