גור אריה על במדבר · פרק 10 · פסוק 35

עשה לה סימניות שאין זה מקומה. פירוש, כי היה למכתב פרשת "ויהי בנסוע" אצל הדגלים "ונסע אוהל מועד וגו'" (לעיל ב, יז), והוי למכתב שם "ויהי בנסוע" (שבת קטז. ). ואף על גב דכאן גם כן כתיב (פסוק לג) "ויסעו מהר ה' וגו'", אפילו הכי אין לכתוב "ויהי בנסוע" כאן, אלא גבי "ונסע אוהל מועד", שהכתוב של "ונסע אוהל מועד" איירי בכל נסיעה ונסיעה, וכן "ויהי בנסוע" איירי בכל מסע ומסע [ש]היה אומר כך, ולא הוי למכתב אצל "ויסעו מהר ה'". וכן גבי "ויהי בשנה השנית" (פסוק יא) לא הוי למכתב, שזה הוא מסע אחד, ומשמע שלא היה אומר משה כך אלא פעם זה בלבד, והרי לא מדבר כאן בנסיעה אחת:

כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. בפרק כל כתבי (שבת קטז. ). ושם אמרו 'פורענות ראשונה מה היא, "ויסעו מהר ה'" (פסוק לג), ואמר רבי חנינא ברבי חמא מלמד שסרו מאחרי ה". ופירש רש"י (שבת קטז. ) תוך שלשה לנסיעתם התאוו תאוה. ולפי זה צריך לומר כי "והאספסוף התאוו תאוה וגו'" (ר' להלן יא, ד), פירוש שכבר התאוו תאוה תוך שלשה ימים לנסיעתם. ובתוספות (שבת ריש קטז. ) כתבו על רש"י ז"ל, שאין צריך לומר כך, דאמרינן במדרש "ויסעו מהר ה'", שהיו דומים לתינוק הבורח מבית הספר, ופירוש שלא היו רוצים ללמוד תורה, ובורחים משם, וזהו פורענות ראשונה. ויראה מה שדחקו לרש"י ז"ל לומר דהיה זה פורענות של "התאוו תאוה", דאי פירושו פורענות שהיו דומים לבורחים מבית הספר, אם כן עדיין יהיו שני פורעניות סמוכים זה לזה, דהיינו מתאוננים והתאוו תאוה. ומה שפירש הרמב"ן דעל שני פורענות לא קפיד קרא, רק שלא יהיו משולשים בפורעניות, ואז חס ושלום לא תפסוק הפורענות, הלשון אינו משמע כן מה שאמרו 'להפסיק בין פורענות'. אבל נראה שדעת התוספות, דמתאוננים והתאוו תאוה לא רצה הכתוב להפסיק ביניהם, שהרי בפעם אחד היה, ונחשב זה פורענות [אחת]. אבל בין שני פורעניות שלא היו בפעם אחד, שהרי זה היה שנסעו מהר ה', וזה היה אחר ג' ימים כשחנו, אין הכתוב רוצה להסמיך ב' פורעניות תכופין מאותם שאינם תכופין, כי זה היה הוספת פורענות. כך נראה דעת התוספות, ופירוש נכון וברור הוא: