גור אריה על במדבר · פרק 22 · פסוק 11

זו קשה מארה לי. דאם לא כן, למה אמר "קבה", ובלק בקש "ארה" (פסוק ו), אלא שהיה שונא את ישראל יותר מבלק (במד"ר כ, ט). ומה שאחר כך (פסוק יז) בקש בלק "קבה" (קושית הרא"ם), היינו מפני שהשיב בלעם כי הקדוש ברוך הוא אמר "לא תאר כי ברוך הוא" (ר' פסוק יב), ואם כן לא יוכל לקללם אלא בלשון "קבה", אבל מתחילה אמר כי די ב"ארה", ואין צריך יותר. ומה שמפרש רש"י כי "קבה" מלשון 'נוקב', אף על גב דשורש 'נוקב' הנו"ן שורש, ושורש 'קבה' אין בה נו"ן (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, כי כבר ידוע כי חכמי צרפת (ר' ראב"ע שמות ז, א) סוברים שכל אותן שאינן מגזרת השלמים הם ענין אחד להם. וכבר בארנו זה במלת "נבוכים הם בארץ" (שמות יד, ג) . וכן הוא דעת רז"ל באמת (במד"ר כ, ט), ולפיכך הביאו רז"ל ראיה מן 'נוקב' אל 'קבה', וכן הרבה. ואין זה מקומו, ובמקום אחר נתבאר⁶⁶, ובפרשת חקת אצל "מי נדה" (לעיל פי"ט אות יא):

וגרשתיו מן העולם. דאם לא כן, 'וגרשתיו מן הארץ' מבעיא ליה, כמו שאמר בלק (פסוק ו) "ואגרשנו מן הארץ" (כ"ה ברא"ם). ואין לומר דלשון קצרה נקט, וכוונתו לגרשו מן הארץ, כיון שהדבור הוא כלפי הקדוש ברוך הוא, שיתן לו רשות ללכת לקלל, אם לא היה כוונתו לגרש אותם מן העולם – לא היה מדבר אל השם יתברך כך, דאחר שלשונו משמע גרושין מן העולם, שמא אין הקדוש ברוך הוא יתן לו רשות לגרש אותם מן העולם. אלא שהיה כוונתו לגרש אותם מן העולם. ואין לומר שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבת אדם איך היה כוונתו, מכל מקום אין הקדוש ברוך הוא משיב אלא לפי הדבור היוצא מן האדם: