גור אריה על במדבר · פרק 30 · פסוק 3

קונם שלא אוכל וכו'. הקשה הרמב"ן, דבענין זה לא הוי נדר, דכל נדר הוא שאסר דבר עליו, שאמר 'קונם ככר זה עלי', שאסר הככר עליו, ולא שיהיה אוסר עצמו שלא יאכל הככר, דזה הוי שבועה. דזה ההפרש יש בין שבועה ובין לשון נדר, דשבועה שאוסר עצמו על דבר אחר, שנשבע שלא יאכל ולא יעשה מעשה פלוני. אבל נדר – שאוסר אותו ענין עליו, שאומר 'קונם ככר זה עלי' (נדרים ב ע"ב) :
‎ונראה, מדאמר 'קונם', שהוא לשון נדר (נדרים י. ), אם כן הכי פירושו, יהיה ככר זה עלי בענין שלא אוכל אותו. ו'שלא אוכל' פירוש דהא מילתא, שיהיה הקונם בענין שלא אוכל הככר, דהיינו שיהיה עלי קונם. וכן נראה, שכל אשר זכר לשון 'קונם', שהוא לשון נדר, אף על גב שאמר 'שלא אוכל' 'שלא אשתה' הוי לשון נדר משום האי טעמא, ד'קונם' בעצמו הוא לשון נדר, ו'שלא אוכל' ו'שלא אשתה' הוי פירושו דהך מילתא. ובהדיא בפרק ג' דשבועות אמרו (כ. ) 'איזה איסר, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר', משמע דבהאי גוונא הוי נדר. ואף על גב דפרשו שם בתוספות (ד"ה שלא) דלא חש התנא לדקדק, וצריך שיאמר 'קונם אכילת בשר עלי', אבל רש"י סבר שהתנא דקדק שפיר, דיש לפרש כדלעיל – קונם עלי עד שיהיה הקונם שלא אוכל בשר, ונכון הוא:

יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות וטריפות. הקשה הרמב"ן, דקאי בנדרים, וקאמר 'יכול שנשבע שיאכל נבילות וטריפות וכו", דהוי לשון שבועה. ואין לומר דלאו דוקא שבועה נקט, אלא הוא הדין נדר, שהוא נודר לאכול נבילות וטריפות, דהא לא מצאנו נדר לעשות מעשה, שכל נדר שאוסר דבר אחר עליו, ואי אפשר שיהיה נדר לעשות שום מעשה. שאם הוא נודר לאכול נבילות, אין זה נדר, שאין נדר אלא שאוסר דבר עליו. ומה שתמצא⁴⁷ 'הרי עלי שלמים' 'הרי עלי עולה' (ר' ר"ה ו. ), אף על גב שהוא לעשות מעשה, היינו משום דבאמירתו לגבוה חל השעבוד על נכסיו, דהוי כמו מסירה להדיוט (קידושין כח ע"ב), וחל הנדר עליו לשלם מה שהוא חייב לגבוה. אבל⁴⁷ אם אומר 'הרי עלי לאכול נבילות וטריפות', או אפילו בדבר היתר, כגון שאמר 'קונם שאוכל או אשתה', לא חל הנדר, שאין כאן איסור חפצא, דבעינן בנדרים שהוא אוסר החפץ עליו (נדרים ב ע"ב), וזה לא שייך בנדר אם הוא נודר לעשות מעשה, אלא אם אומר 'קונם כל פירות העולם אם לא אוכל או לא אשתה היום', דזה בודאי חל עליו, משום תנאי, שאסר עליו כל פירות שבעולם (ר' נדרים יד ע"ב):
‎והרא"ם פירש דברי רש"י, דהא דקאמר 'יכול אפילו נשבע וכו", לא איירי בנדרים, אלא בשבועה איירי. ותימה, דהוי לפרש הא מלתא על שבועה, שאין ענין זה – שהוא נשבע לאכול נבילות – לנדר שדיבר לפני זה:
‎ויראה דכך פירושו, דפירש רש"י לפני זה "נדר" 'האומר עלי קונם וכו", ורצה לומר דכך הוא לשון נדר, שיאמר 'קונם וכו", דלשון "ידור נדר" משמע שאוסר בדבר הנדור, דהיינו בלשון קונם, לפי שלשון 'קונם' הוא לשון הקדש, וכאילו אמר יהא דבר זה עלי כהקדש. והוקשה לו (לרש"י), הא כתיב "לאסור אסר על נפשו", דמשמע שאוסר בלשון אסור, ולא בלשון קונם. ומתרץ "לאסור איסר" בא ללמוד 'לאסור דבר המותר ולא להתיר דבר האסור', ולא אתא לאורויי באיזה לשון הוא אוסר:

כמו לא יחלל. רצה לומר ששורש "יחל" 'חלל', והלמ"ד השניה נפלה, כמו שדרך הלשון בפעלי הכפל שנופל אות הכפל:

לא יעשה דבריו חולין. פירוש, כמו חולין שאין אדם נזהר בשמירתן, כן מי שהוא עבר על דבריו – אינו נזהר בשמירתן: