גור אריה על במדבר · פרק 15 · פסוק 35

רגום כמו הלוך וכן זכור וכן שמור. פירוש, לשון הוה, כך פירש הרא"ם. והקשה הרא"ם, דכאן לא יפול לשון הוה, שהרי אינו תמיד, בשלמא "זכור" (שמות כ, ח) ו"שמור" (דברים ה, יב), שפיר קאמר קרא שיש לכם לזכור את יום השבת, שהדבר שהוא הוה תמיד יאמר כן. אבל בכאן שהוא דבר שאינו תמיד, איך יפול עליו "רגום". והרא"ם פירש זה לטעמיה (לעיל ו, כג) , דסבר רש"י כי "זכור" וכן "שמור" הוא הוה תמיד, והוקשה לו כך. אבל אין הפירוש כן, רק רש"י (שמות כ, ח) בא לתרץ למה כתב "שמור", ולא כתב "שמור" השי"ן בשו"א, שהוא ציווי, ולפיכך צריך לומר שכתב כך שפירושו לזכור תמיד השבת, כמו שנתבאר למעלה. אבל כאן כיון דכתיב לפני זה "מות יומת", דמשמע לשון ציווי, אין צריך לכתוב עוד ציווי, ולפיכך לא פירש רש"י כאן מידי, רק שהוא כמו 'זכור ושמור'. ואפילו לפי דבריו לא קשיא מידי, דהכי נמי הוא הוה, [ד]בשעה שהוא עושה המעשה יש לו לרגום אבן אחר אבן עד שימות, וזהו נקרא "רגום". וכן "הלוך והכות את מואב" (ר' מ"ב ג, כד), שיש לילך ולהכות תמיד מכה אחר מכה, עד שיהיו נהרגים כלם: