גור אריה על במדבר · פרק 22 · פסוק 5

כשולחני הזה וכו'. הקשה הרא"ם, אם כן מה יעשו רז"ל (במד"ר כ, ז) בפסוק (דברים כג, ה) "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור", כי לפי מדרש רז"ל יהיה "פתורה" תואר אל בלעם, שהיו הכל מריצין לו אגרותיהן אליו כשולחני הזה שהכל מריצין אליו מעות, ולא יתכן לפרש כן מ"ם של "מפתור", ואם כן על כרחך אתה צריך לפרש כי "פתורה" הוא שם המקום. ואין זה קשיא כלל על דברי רז"ל, כי נראה אלי שנקרא העיר על שם בלעם שהיה שולחני, לכך שם העיר "פתורה" על שם בלעם שהיה בה, והוא כמו שולחני. ומה שאמרו רז"ל בבמד"ר (כ, ז) "פתורה" עירו היה, ויש אומרים שולחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכים בו, אין כוונתם שיהיה פירוש "פתורה" שולחני, שאינו כן, אלא פירוש שהיה בלעם שולחני, ונקרא שם העיר על שם בלעם, שהיה שולחני:
‎ואם תאמר, ולרז"ל שדרשו כך, מנא להו, שמא הוא כפשוטו, דהוא שם המקום. ויש לומר, דהוקשה לרז"ל דלמה לי למכתב כלל "פתורה", דמאי נפקא מיניה, אלא שנקרא המקום "פתורה" על שם בלעם, שהיה בלעם כמו שולחני שהכל מריצין לו אגרותיהן, והיה נקרא שם העיר על שם בלעם שהיה שולחני:
‎וגם על דרך הפשט נראה לי, דעל כרחך צריך אתה לומר דהכתוב בא לומר שמזכיר שם המקום, לומר כי חשוב היה עד שהמקום נחשב בשבילו, כי המקום נחשב בשביל אדם חשוב שבו, ולפיכך אמר הכתוב "וישלח מלאכים אל בלעם פתורה", כלומר המקום אשר שם האדם, אשר הוא³² נחשב בעיני הבריות. ומאחר כי פשט הכתוב בא להזכיר המקום על שם חשיבות בלעם, הוסיפו חכמים חכמה ודעת לומר כי בזאת המלה עצמה נזכר חשיבות בלעם, כי היה כמו השולחני שהכל מריצין לו אגרותיהן, ושם העיר נקרא על שמו לגמרי, וזהו תוספת חכמה. וכן "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור", ולמה הוצרך הכתוב לומר שהיה "מפתור", אם לא שהכתוב בא לומר כי אף המקום נחשב בשביל בלעם וחשיבותו, ומאחר שחשיבות המקום הוא בשביל בלעם, דרשו שנקרא שם המקום "פתורה" על שם השולחני. ומה שאמר (רש"י) 'פשוטו שם מקום', רצה לומר שאין טעם למה נקרא "פתורה", כמו שאין טעם לשאר מקומות. ויש מרז"ל דרשו (במד"ר כ, ז) "פתורה" שהיה בלעם פותר חלומות, ולבסוף חוזר להיות קוסם. גם כן נקרא שם המקום "פתורה", מפני שהיה בלעם פותר חלומות, נקרא שם המקום "פתורה", מקום שפותרים שם חלומות:

משם היה. דאין לפרש "ארץ בני עמו" של בלעם, דאם כן הוי למכתב 'אל ארצו', ומדכתיב "ארץ בני עמו", משמע ארץ בני עמו היה, אבל לא ארצו. וזה בלק, שלא היה עכשיו ארצו, אבל הוא "ארץ בני עמו". ועוד, כל אדם הוא מארץ בני עמו (כ"ה ברא"ם). אלא פירוש "ארץ בני עמו" של בלק, שהיה משם ארץ בני עמו, ולא ארצו של בלק. והוקשה לרז"ל (תנחומא כאן, ד) דמאי בא הכתוב לומר בזה שהיה בלק משם, אלא לומר וכו':

הקריאה שלו וכו'. דאם לא כן, "לקרוא לו" למה לי:

ואם תאמר מה מזיקך וכו'. הוצרך להוסיף 'מה מזיקך', דאם לא כן, לא הוי אתי שפיר מלת "הנה", והוי למכתב 'הנה עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', אלא כך הפירוש; "הנה עם יצא ממצרים", ואם תאמר מה מזיקך, "הנה כסה את עין הארץ". והשתא אתי שפיר מלת "הנה", שהרי הוא דבור בפני עצמו (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, למה לא כתב 'הנה עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', ולא צריך להוסיף מלת "הנה". ויש לומר, שבא לומר שהם גבורים ונצחו את פרעה ויצאו, וזה "הנה עם יצא ממצרים". ועל זה אמר 'ואם תאמר מה מזיקך' שנצחו את פרעה, דמה לך לזה אם רצו להציל את עצמם ויצאו ממצרים, מה אכפת לך בזה, על זה אמר "הנה כסה את עין הארץ", שהרגו סיחון ועוג. ומפני שרצה להזכיר גבורת ישראל גם כן שיצאו ממצרים, הוצרך לומר "עם יצא ממצרים", שאם אמר 'עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', לא היה מדבר מיציאתם, רק שכסה עין הארץ -העם – כשיצאו:

סיחון ועוג שהיו שומרים וכו'. דאין לומר כמשמעו – שהן רבים כל כך עד שהם מכסים את עין הארץ, שיראת בלק היה מפני שהרגו סיחון ועוג, כדכתיב (פסוק ב) "וירא בלק וגו'" (רש"י שם), אם כן למה לא שלח לבלעם עיקר היראה שלו, שהרגו את סיחון ועוג, אלא בודאי "הנה כסה עין הארץ" פירושו שהרגו סיחון ועוג: