גור אריה על במדבר · פרק 19 · פסוק 9

והניח לשלשה חלקים היה מחלקה וכו'. ונראה לי, דהנך שלשה חלקים דרשינן ליה מקרא; דכתיב "והניח מחוץ למחנה במקום טהור", והיינו אותו שהיה בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול כשהיה עושה פרה אדומה אחרת. ומדכתיב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", זו היא שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב. והא דכתיב "למי נדה", היינו אותו שהיה להזות על הטמאים (רש"י כאן), כדכתיב "למי נדה". ומה שהפך (רש"י) סדר הפירוש, לפי שפירש קודם אותו היותר צריך, כי יותר צריך להזות על הטמאים, ואחר כך לקדש ממנה כהן גדול לפרות אחרות, ואותה שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב בסוף, שאין ראוי לפרש אותה, שאינה צריכה כל כך כמו אותה המוכרחת. אבל כשפירש (רש"י) על הכתוב, פירש תחלה אותה שהניח מחוץ למחנה לקדש ממנה פרות אחרות, דקאי אקרא של "והניח מחוץ למחנה", דהיא אותה שהניח בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול פרות אחרות, ואחר כך פירש כסדר:

כמו וידו אבן בי כמו לידות. הרא"ם הקשה, שאין השרשים שוים; ששורש "נדה" – נדד או נדה, ושורש "לידות" – ידה. ודע שאין זה קשיא, כי רש"י סובר, וכן כל חכמי צרפת, שכל השרשים שאינם שלמים הם אחד לגמרי, כי כל אות נופל בלשון נחשב כאינו, ולא קראו שורש אלא האות שהוא עומד ולא נופל לעולם. ולפיכך רש"י מביא בכל מקום ראיה מן האחד על חבירו, כמו 'נדד' 'ידה', דבשניהם האות השורש שאינו נופל הוא הד' בלבד, שהרי אות הנו"ן היא שורש נופל, ונופל בתיבת "אדדה כל שנותי" (ישעיה לח, טו), והאות האחרון היא כפולה, ודרך ליפול, ואין השורש רק הד'. והשתא שפיר מייתי ראיה מן האחד על חבירו:
‎ואני אומר שהדין עם חכמי צרפת בזה, שהרי ברוב מצאנו שאותו שהם להם שורש נופל, אף על גב שאין הגזרות שוה בשרש שלהם, מכל מקום הפירוש שלהם שוה. תמצא 'רמם' 'רום' פירושם שוה, וכן 'דום' עם 'דמם' הפירוש שוה, וכן 'חום' 'חמם' 'יחם' הפירוש בהם שוה, וכן עוד הרבה, נראה מזה שאף על גב שאין השורש שוה בהם, הם שוים בפירוש, לכך מייתי (רש"י) ראיה. וכבר נתבאר זה בפרשת ויחי (בראשית פמ"ט אות יד) ובמקומות הרבה:

לשון חטוי. ואין "חטאת" כמשמעו, שעל מה הוא מכפר: