לשון הוה. פירוש, "צרור" הוא מקור, ובא המקור כאן במקום ציווי, כי עיקר הדבר בכאן הוא ציווי לצרור את המדינים. ומפני שהוקשה לרש"י למה לא כתב בלשון ציווי 'צרור את המדיינים', תירץ שהוא לשון הווה, שאילו כתב "צרור המדינים" לשון ציווי, היה משמע פעם אחת, לכך כתב "צרור", והוא מקור, כדי שיהיה משמע הוה תמיד, כמו "הלוך ובכה" (ש"ב ג, טז), שפירושו הוה תמיד הולך ובוכה. וכן "הכות ופצוע" (ר' מ"א כ, לז) . ולא שיהיה דעת רש"י כלל כמו שהבין הרא"ם שהוא לשון הוה עתיד, רק דעת רש"י ז"ל כמו שאר מדקדקים שהוא מקור. ומה שכתב רש"י שהוא לשון הוה, לא בא רק לתרץ מפני מה כתב בלשון מקור ולא ציווי, לכך פירש שהוא הוה, כי המקור אינו מורה על זמן מיוחד, לא עבר ולא בינוני ולא עתיד, ולפיכך יבוא על התמדת הפעולה, וזהו שאמר שהוא לשון הוה, רוצה לומר שהוא הוה תמיד:
ועוד הקשה הרא"ם, למה לא פירשו המדקדקים67 שהוא לשון ציווי, אף על גב שהציווי הוא 'שמור' 'פקוד' אות הראשון בשוא, הנה יש לומר שבא הציווי אות הראשון בקמץ, שהרי בלאו הכי יש עוד משקל 'שמע' 'שלח'. ויראה, שאם היה ציווי, היה ראוי שימצא גם כן בלשון עתיד, שהרי כלל זה בדקדוק; תשים אותיות אית"ן על הציווי, ותמצא העתיד. ואם היה "צרור" ציווי, היה נמצא "אצרור" בקמץ, כמו שראוי, ולא נמצא זה בשום מקום. ועוד, דאם כן היה המקור והציווי שווים, ואין לשום ב' לשונות – שמשתמשים הרבה בו – המקור והציווי, שיהיו שניהם שווים:
ועוד הקשה הרא"ם, למה לא פירשו המדקדקים67 שהוא לשון ציווי, אף על גב שהציווי הוא 'שמור' 'פקוד' אות הראשון בשוא, הנה יש לומר שבא הציווי אות הראשון בקמץ, שהרי בלאו הכי יש עוד משקל 'שמע' 'שלח'. ויראה, שאם היה ציווי, היה ראוי שימצא גם כן בלשון עתיד, שהרי כלל זה בדקדוק; תשים אותיות אית"ן על הציווי, ותמצא העתיד. ואם היה "צרור" ציווי, היה נמצא "אצרור" בקמץ, כמו שראוי, ולא נמצא זה בשום מקום. ועוד, דאם כן היה המקור והציווי שווים, ואין לשום ב' לשונות – שמשתמשים הרבה בו – המקור והציווי, שיהיו שניהם שווים: