כתרגומו מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא. ופירוש דעדקיא – הקטנים. והקשה הרא"ם על אונקלוס, שאם סובר כי "עפר" הם הקטנים, ולפיכך תרגם 'דעדקיא', אם כן למה צריך להוסיף 'דעליהון אמיר יסגון כעפרא'. ואם פירוש "עפר" 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא', אם כן למה פירש 'דעדקייא דבית יעקב', הלא יכול לפרש על הגדולים, 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא'. ואין זה קשיא, דכיון דכתיב "מי מנה עפר יעקב", ואין לומר שנקראים עפר מפני שהם רבים כעפר, ד"עפר יעקב" כתיב, ואין העפר היא עפר מצד הרבוי שלה, דאף חלק אחד קטן יקרא "עפר", נמצא כי העפר הוא עפר מפני דקות. ולכך הא דכתיב "מי מנה עפר יעקב", אין פירושו שיקרא "עפר" מפני שהם רבים כעפר, רק צריך לומר שהם קטנים כמו עפר. ומפני שהוקשה לו, דלמה קרא הקטנים "עפר", והרבה דברים קטנים יש בעולם שיש לקרותם בהם, ולמה דוקא בשם "עפר", לכך אמר 'דעלייהו יתאמר וכו":
ואם תאמר, למה אמר כי לקטנים דווקא אין מספר. ויראה כי מפני שהכתוב לא ציוה למנות רק מבן כ' ולמעלה (לעיל א, ג), והקטנים מישראל לא ציוה למנותם, והוא בשביל דבר מופלא, כי לא יכללו בשיעור ובמנין, כי הם תמיד נושאים להתרבות. וזה הברכה אשר נתן הקדוש ברוך הוא "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), ואין פירוש הכתוב על הרבוי בפעל, כי הכתוב אומר (דברים ז, ז) "כי אתם המעט מכל העמים", אלא פירושו כי כל האומות יגיעו אל השלמה והעמידה, אבל זרע יעקב אינו לעמידה, אבל נוסף עליהם בכל עת שהם עושים רצונו של מקום. וזאת היא הברכה העליונה, כי נמשך הווייתם ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק. ומפני שהרבוי שיש להם – מצד התרבות התולדות, שהוא נמשך תמיד, לא מצד הגדולים אשר ישנם כבר, דהם נמצאים בפועל, רק מצד המשך תולדות הקטנים, אשר אין מנין להם, דכיון דתמיד הם הולכים ומוסיפין – לא שייך למנות דבר שנתוסף היום או מחר, כי הוא נושא תמיד להוספה. ודבר שיש בו עמידה דווקא – הוא נכנס במנין. ואף על גב דהשתא נמי בני עשרים תמיד מוסיפים, אין זה קשיא, מכל מקום לא היה תוספת זה מצד בן עשרים, רק כשנולד והיה אז קטן, והיו מוסיפין תמיד. לכך אמר "מי מנה עפר יעקב", ותרגם אונקלוס על הקטנים, שהם בהתרבות תמיד, ועליהם נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ". ולעיל בפרשת ויצא פרשנו, עיין שם:
ואם תאמר, למה אמר כי לקטנים דווקא אין מספר. ויראה כי מפני שהכתוב לא ציוה למנות רק מבן כ' ולמעלה (לעיל א, ג), והקטנים מישראל לא ציוה למנותם, והוא בשביל דבר מופלא, כי לא יכללו בשיעור ובמנין, כי הם תמיד נושאים להתרבות. וזה הברכה אשר נתן הקדוש ברוך הוא "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), ואין פירוש הכתוב על הרבוי בפעל, כי הכתוב אומר (דברים ז, ז) "כי אתם המעט מכל העמים", אלא פירושו כי כל האומות יגיעו אל השלמה והעמידה, אבל זרע יעקב אינו לעמידה, אבל נוסף עליהם בכל עת שהם עושים רצונו של מקום. וזאת היא הברכה העליונה, כי נמשך הווייתם ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק. ומפני שהרבוי שיש להם – מצד התרבות התולדות, שהוא נמשך תמיד, לא מצד הגדולים אשר ישנם כבר, דהם נמצאים בפועל, רק מצד המשך תולדות הקטנים, אשר אין מנין להם, דכיון דתמיד הם הולכים ומוסיפין – לא שייך למנות דבר שנתוסף היום או מחר, כי הוא נושא תמיד להוספה. ודבר שיש בו עמידה דווקא – הוא נכנס במנין. ואף על גב דהשתא נמי בני עשרים תמיד מוסיפים, אין זה קשיא, מכל מקום לא היה תוספת זה מצד בן עשרים, רק כשנולד והיה אז קטן, והיו מוסיפין תמיד. לכך אמר "מי מנה עפר יעקב", ותרגם אונקלוס על הקטנים, שהם בהתרבות תמיד, ועליהם נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ". ולעיל בפרשת ויצא פרשנו, עיין שם: