גור אריה על במדבר · פרק 1 · פסוק 51

כתרגומו יפרקון [כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע וכו']. הוצרך להוסיף 'כשבאין ליסע ממסע וכו", שהלשון משמע יורידו פעם אחת, וזה אינו, שהרי תמיד היו מפרקין, ומתרץ 'כשבאין ליסע ממסע למסע', וקאי השתא על כל מסע כך היו עושין, ולא על (כל) מסע ראשון:

לעבודתם זו. פירוש, שאין "והזר הקרב יומת" שהזר הקרב אל המשכן לכנוס למשכן יומת, דאם כן לא היה כאן מקומו לענין סדר עבודתם, אלא רצה לומר הזר הקרב לעבודה זו, ואדלעיל קאי (כ"ה ברא"ם):

יומת בידי שמים. כתב הרא"ם, דיליף זה מדכתיב בתריה (ר' פסוק נג) "ולא יהיה קצף על בני ישראל", וזהו כמו שכתוב בקרח (להלן יז, יא) "כי יצא הקצף", דאיירי בקצף שמים. ואין ראיה מזה כלל, דשמא קצף דכתוב בידי שמים – אעדה קאי, שלא יהיה קצף אשאר ישראל, כמו שהיה בבני קרח שהיו מתים השאר שלא חטאו, כדכתיב (ר' להלן טז, כב) "אל אלקי הרוחות האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", אבל החוטא בודאי במיתת בית דין. ומלשון "קצף", דכתיב "ולא יהיה קצף" אין ראיה, דאף על גב ד"קצף" פירושו בידי שמים, יש לפרש המיתה בידי אדם:
‎לכך נראה דיליף ליה מקל וחומר, ומה הכהנים שהחמירה התורה בקדושתן – הזר הקרב לעבודתן אינו במיתת בית דין אלא בידי שמים, עבודת הלוים, שלא החמירה התורה בקדושתן, לא כל שכן. וזר ששימש במיתת שמים, מדכתיב בפרשת קרח (להלן יז, כח) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות", ולא כתב 'יומת', ו"ימות" בודאי מעצמו משמע, שלא בבית דין. [ו]עוד, דכתיב בפרשת בהעלותך (להלן ח, יט) "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש", ו"נגף" משמע מיתה בידי שמים בודאי: