העמק דבר על דברים · פרק 29 · פסוק 18

שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. בחוזק לבבי שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחלה:

למען ספות הרוה את הצמאה. פי׳ מלות אלו רוה וצמאה מבואר בנימוקי הרמב״ן דעבירה שהאדם להוט אחריה מיקרי צמאה. ושאינו להוט אחריה מיקרי רוה [וזה הביאור יש ללמוד ממה שאמרו בסנהדרין ע״ו ב׳ המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ״א למען ספות הרוה את הצמאה. שהיא צמאה לתשמיש והוא שבע במה שאינו להוט אחר זה]. וענין טעם הזה לכאן הוא כמו שאם רצו קהלה אחת לגדור על איזה עון המצוי בקרבם והטילו ביניהם עונש החרם ע״ז העון. ולא שעונש החרם חמור מגוף העבירה אלא שגוף העבירה הורגלו לעבור עליה ונעשית צמאה. שנפש ב״א צמאים לה. ולעבור חרם אין בני אדם מורגלים והיא רוה וע״כ כשמזדמן אחד מבני העיר שרוצה בלבבו לעבור על זה העון. ורק שאינו רוצה לעבור על החרם ולישא עונש החרם הוא ממאן ומסרב על עשיית החרם ומתנצל מפני הבושה והמורא דמש״ה הוא מסרב דמה לו להוסיף עונש על הקהלה ועונש של הרוה על הצמאה. וכך מפרש המקרא כאן דמש״ה מתברך בלבבו לאמר שהוא צדיק במה שאינו מקבל הברית. משום שהוא בא אך למען ספות הרוה את הצמאה בשביל שהקבלה מוסיף עונשין על גוף הצמאה ולמאי יקבל הוספה זו: