העמק דבר על דברים · פרק 5 · פסוק 12

שמור וגו׳. ידוע בברכות ד״כ זכור ושמור מאן דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ופרש״י משום שהוא ל״ת דאיתנהו בנשים. מכ״מ נראה דעיקר המקרא לא אתי לל״ת שהרי בפירוש כתיב לא תעשה כ״מ. ותו דא״כ מאי כאשר צוך ה׳ אלהיך הלא כה״ת צוה הקב״ה. הן אמת דבסנהדרין דנ״ו מפרשי כאשר צוך במרה שנצטוו עה״ש במרה. כבר כתב הרמב״ן שאין זה פשט המקרא ואינו אלא כונה שניה אבל עיקר פשט המקרא נראה דכמו דתניא במכילתא יתרו והובא בפרש״י שם זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. ה״נ פי׳ שמור את יום השבת. משמעו כך שיהי׳ נזהר מאחד בשבת שלא יהי׳ נצרך לחלל שבת אם לא יהיה לו מה לאכול ויהא מסוכן. ומזכור נ״ל להקדים להכין לעונג שבת . ומשמור נ״ל להקדים להכין שלא יהא מוכרח לחלל שבת. [וכש״כ לש״ס דילן בפסחים דק״ו דנ״ל מזכור קידוש שבת ולא כהמכילתא דס״ל קידוש היום מלקדשו הוא דנ״ל כמש״כ בהע״ש בסי׳ נ״ד בס״ד]. וע״ז כתיב כאשר צוך ה׳ אלהיך. הכנה זו לא יהא כדי שיהא לו מה לאכול בריוח בשבת אלא משום שהקב״ה הזהיר ע״ז. ועוד יבואר לפנינו עיקר ההקפד במה שהוא עושה הכנה זו למצוה: