העמק דבר על דברים · פרק 31 · פסוק 27

את מריך. הוא הנעשה בכונה שלא כדעת המצוה:

ואת ערפך הקשה. הוא חטא הבא מחמת הטבע. שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם. שהוא באחורי הראש. כמש״כ הראב״ע פ׳ יתרו. מש״ה מכונה בלשון קשי עורף. וכמש״כ בס׳ שמות ל״ג ג׳. והקדים משה שני דברים אלו שהביאם לידי ע״ז להכעיס. וכמש״כ לעיל ל׳ ט״ז דא״י גרם לע״ז מצד הטבע ומכש״כ בעת שהיו מעורבים עם ז׳ אומות. ומשה רבינו הזהירם בשביל זה להטות את הלב לאהבה ודבקות. והמה מרו את דברי קדשו. ולא הכניסו עצמם במעלה עליונה זו. אמנם זה לבד לא היה רע כ״כ. אבל מזה נגררו אחר הטבע הקשה שהוא קשיות עורף שתהיו רדופים אחר ע״ז. ומזה תבוא לידי ע״ז להכעיס:

הן בעודני חי עמכם היום. והיה נוח להיות דבוק בה׳ ולישא משא חסידות ואהבת ה׳ מצד שהיה הקב״ה משרה שכינתו בגלוי וחל רוה״ק בנקל על מי שרצה להתבודד ולשאוף רוח הקודש. מכ״מ. ממרים היתם עם ה׳. לא רציתם להשתעבד תחת הנהגה עליונה זו וזה היה עיקר שליחות מרגלים כמש״כ בפ׳ שלח. ופי׳ עם ה׳ אף ע״ג כשהייתם עם ה׳. ולא עלה עה״ד לעבוד ע״ז ח״ו. אבל מכ״מ ממרים הייתם שלא להתנהג במעלה עליונה זו כרצון ה׳ שתהיו מתנהגים במדבר בזה האופן דוקא:

ואף כי אחרי מותי. שלא יהיה קרבת ה׳ עמכם בשפע יתירה. וקשה מאד להרגיל הדעת לאהבת ה׳ ודביקות כפי ההכרח לפי השעה כמש״כ. ואמר הייתם בלשון רבים. שלא היה המרי בהסכמת האומה בכללה. אלא רבים היו: