הקם תקים עמו. לפי סוגית הג׳ בב״מ דל״א טעם מצות פריקה וטעינה משום צער בע״ח. אפי׳ טעינה איכא צערה דבהמה כדאי׳ התם אלא פריקה איכא צער טובא. ולמ״ד צער בע״ח לאו דאורייתא. הי׳ נראה טעם המצוה משום חסרון כיס דומיא דאבידה. ואפי׳ טעינה איכא חסרון כיס כדאי׳ התם דאדהכי והכי בטל שוקא או אתי גנבי כו׳ אבל הרמב״ם כ׳ הטעם משום דבעל החמור עומד נבהל ויש לחוש שמא ישהא על ממונו ויבא לידי סכנה. ונימוקו עמו שהרי בפי׳ תני׳ בהמת ישראל ומשא גוי וכן להיפך אזלינן בתר בהמה ומפרש בגמ׳ משום דסתמא דמילתא אינש בתר חמרא אזיל. ואי איתא שהטעם משום חסרון כיס. הרי יש לחוש משום משא ישראל ג״כ. אלא עיקר הטעם משום שמירת נפש ההולך בתר המשא. והוא עומד נבהל על החמור והמשא ואיכא משום סכנה. וה״ה אם ישראל מוליך עגלה טעונה משוי ונפל. איכא משום הקם תקים (והיינו כמו טעינה בשכר). והכי נהוג :
קריאה במקור
העמק דבר על דברים · פרק 22 · פסוק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 14b8503e20bcba1db1cad5c54cbe618de29b8383f56b2bec52c67f8a37a09feb