העמק דבר על דברים · פרק 32 · פסוק 13

ירכבהו וגו׳. עתה מבאר היאך קרא ויכוננך. שמשמעו שכונן את ישראל ביחוד באופן שלא יבאו לידי חטא. והעיקר של זה המאמר נגד קלקול שהיה בבית שני כמו שפירשנו שהיה שנאת חנם. ומבואר בתוספתא שלהי מס׳ מנחות שהיה אהבת הממון יותר מדי. וזה בא משום שהיו עוסקים ביותר במסחור. ובאמת אהבת המסחור בארצות אחרות בא לאדם או מחמת דוחק הפרנסה. או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו והקב״ה ראה טוב לישראל ויתן להם ארץ שהעסק בה מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ וכמש״כ בס׳ ויקרא פ׳ בחקותי שזהו כוונת המקרא והשיג לכם דיש את בציר וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם. אמנם במשך עתות הזריעה כונן המקום ית׳ גם כן שיהא העסק מרובה והיינו ירכיבהו על במתי ארץ גובה שבארץ שהיא ארץ הרים ובקעות. וא״א לחרוש בבקרים וכלשון משנה פאה פ״ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון:

ויאכל תנובות שדי. מ״מ לאחר שעבדו כ״צ אכלו מן ההר כל תנובות שדי. ולא יהיו מוכרחים להביא מחסורם ממדינה אחרת:

וינקהו דבש מסלע. מאדמה קשה כסלע והיה נצרך לעזק ולסקל ולרכך. אבל לא כשאר ארץ שאדמתה קשה כסלע שפירותיה חריבים לא כן א״י שהניקהו דבש מסלע:

ושמן מחלמיש צור. הוא אבן יבשה ביותר עד שמוציאים ממנה אש. ומ״מ נתן בהם כח להוציא שמן ועי׳ מנחות ד׳ פ״ה באותו עשיר שהיה לו טורח ועסק הרבה בזיתו משום שהיתה מלאה אבנים ומ״מ אחר השגחתו לסקל הוציא עושר רב. הרי מבואר היאך נקרא שהקב״ה מכוננך. העמידך על כן יפה: