העמק דבר על דברים · פרק 19 · פסוק 18

ודרשו השופטים היטב. השופטים בכח החקירה המה חרוצים גם לחקור ולדרוש על האמת יותר מדיינים כהנים. מש״ה מחויבים בחו״ד לפי כחם. אע״ג שאם היה ב״ד כהנים ואינם בקיאים בחו״ד כ״כ היו דנים כפי יכלתם מכ״מ השופטים מחויבים בחו״ד כפי כחם הטוב:

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. כפל לשון. ללמדנו דאין נעשים זוממין אלא א״כ גם העדות הוא שקר לאפוקי אם כבר נגמר דינו למיתה גם בלעדם. הרי לא העידו שקר שהרי הוא חייב מיתה וזהו מאמר רבא במכות ד״ה א׳. ומצד הסברא היה ראוי לומר דאפי׳ לא ניגמר דינו אלא שבאמת הרג את הנפש גם בלעדי עדותם הרי לא העידו שקר. אבל אינו כן במשנה דתנן הוא והן נהרגין. והיינו משום שלמדו מדכתיב שקר ענה באחיו. והיה ראוי לכתוב שקר העיד באחיו אלא ענה משמעו אחר עדים אחרים שהעידו ג״כ מכ״מ ניזומין כמש״כ בס׳ שמות כ׳ י״ג בפסוק לא תענה יעו״ש. וע״כ הא דממעטינן מהכפל אם העידו אמת היינו בנגמר דינו לקטלא או לקנסא או בד״מ בעלמא דלא איברי סהדי ודייני אלא לשקרי. וכיון שהעידו אמת כבר נתחייב. משא״כ קטלא או קנסא לא נתחייב ע״י עדים עד שיצא מפי ב״ד גמר דינו. זהו היוצא מאותו סוגי׳ דמכות [ורש״י ותוס׳ נדחקו בטעמים אחרים לחלק בין ד״מ לד״ק וד״נ. ולפי דעתי החלוק ברור כמש״כ. ואח״כ מצאתי שרבינו הגר״א כ׳ כן בס׳ אדרת אלי׳]: