העמק דבר על דברים · פרק 2 · פסוק 35

בזזנו לנו. רש״י דקדק עפ״י הספרי שנוי לשון הכתוב דכאן כתיב בזזנו ובעוג כתיב בזונו. וביאר דבמלחמת עוג כבר היו שבעים מביזה ע״כ בזו וקרעו. ויש להקשות הרי מלחמת מדין היתה מאוחרת גם למלחמת עוג ולא כתיב בלשון בזיון אלא בזזו איש לו. וי״ל דכאן שתי המלחמות היו תכופים זא״ז ע״כ היה עדן עיניהם שבעים ממלחמה הראשונה משא״כ במלחמת מדין שהיה איזה משך ביניהם כבר שכחו את השבע משלל העבר. ובביאור הספרי יישבתי בא״א. אכן עפ״י הפשט יש להתבונן עוד דכאן כתיב רק הבהמה בזזנו לנו ואח״כ כתיב ושלל וגו׳ ובעוג כתיב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. אלא הענין שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע״ו ופעם בכפולים כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנע״ו וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין. מעתה יש לדעת דשורש בזה משמעו הפקר בלי בעלים ומש״ה נוטל כמו שלבו חפץ. אמנם כשהמנצח מוציא הבזה מבעליהם ומכ״מ מדקדקים לחלק בשוה א״כ אינו הפקר ממש ונקרא בשם בזז. משא״כ כשאין קפידא כלל וכל הרוצה יבא ויטול בלי חשבון מיקרי בוז. והנה במלחמת סיחון נלחמו כל ישראל בשוה ע״כ חלקו הבהמות כמו שעשו במדין. ושלל הערים היה באופן אחר וכמו במדין מש״ה הפסיק הכתוב בין בהמה לשלל. משא״כ במלחמת עוג לא לחמו כולם בשוה שהרי יאיר ומכיר לחמו לעצמם. וכמו כן לא הקפידו בכלל דבר המלחמה ע״כ גם בזת הבהמה ושארי דברים הי׳ לכל דאלים וגבר באיזה מקום וכבשה לקח לעצמו. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ט: