שמוט וגו׳ אשר ישה ברעהו לא יגש וגו׳. מדבר בלשון נסתר ואח״כ חזר הכתוב את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך בלשון נוכח וגם כפל לשון. אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א׳ בשעה שישבו ישראל בשלותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע ה״ז לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם ע״ז הזהירה תורה על ב״ד שמוט כל בעל. ב״ד יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו׳ ב״ד יזהירו אשר לא יגוש וגו׳. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לה׳. זה הלשון שמטה לה׳ לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים ב״ד להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהי מוכרח למכור השדה מש״ה הזהירה תורה שלא יגוש וגו׳:
קריאה במקור
העמק דבר על דברים · פרק 15 · פסוק 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 14b8503e20bcba1db1cad5c54cbe618de29b8383f56b2bec52c67f8a37a09feb