העמק דבר על דברים · פרק 22 · פסוק 23

בעיר. היינו בדרך הילוכה בשבילי העיר במקום שאנשים שומעים צעקת אדם. והנה ידוע הקושי בפרשה זו. שהרי אין אדם נהרג אם לא בהתראה וקבלת המותרה להתיר עצמו למיתה א״כ מאי נ״מ בין עיר לשדה. וכתב הרמב״ן בנימוקי הפרשה דמיירי שראו מרחוק והתרו בהם. וזה הישוב כתב בעל מגדול עוז על מש״כ הרמב״ם ריש הל׳ נערה בתולה דיש נ״מ בין עיר ושדה לענין קנס אונס ומפתה. והשיג הראב״ד ע״ז מה תועלת יש בזה אם יש עדים יבואו ויעידו. ואם אין עדים אין קנס ויישב ע״ז במ״ע שראו עדים מרחוק כו׳. ובביאור הפרשה הוא דוחק יותר שהרי צריכים העדים לשמוע קבלת ההתראה. ויותר קשה על רבינו הראב״ד שלא נתיישב דעתו בזה הישוב. א״כ היאך מפרש פרשה זו שקשה יותר. אלא עיקר הפרשה מיירי שבאו עדים בשעה שכבר היה עמה בתשמיש והתרו בהם וקבלו התראה. מעתה אם תחלת התשמיש היה באונס אע״ג דלבסוף קבלה התראה פטורה כמש״כ הרמב״ם הל׳ סנהדרין פ״כ ה״ג אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו ה״ז פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה. מעתה מלמדנו פרשה זו דאם נמצאו בעיר שניהם חייבים מיתה. דאע״ג שבתחלה לא היתה בהתראה וה״ה כשוגגת מ״מ לא מהני סברא דיצרה נתגבר עליה אלא אם היתה מתחלה אנוסה. כמש״כ מרן הכ״מ דכיון דמכח אונס קא אתי. אבל אם היה תחלה בשוגג ואח״כ במזיד לא אמרי׳ יצרה אנסה ופטורה. והכי מוכח מלשון הרמב״ם הנזכר שכתב הנבעלת באונס. ולא כתב שנבעלה בלא התראה אפילו אמרה אחר שהתרו בה הניחו לו כו׳. אלא פשיטא דבכה״ג חייבת. ומזה יש ללמוד כמו כן לענין לאסרה לבעלה. דאם בתחלת ביאה היתה בשוגג כסבורה שמת בעלה ובתוך התשמיש נודע לה שהוא חי. ולא השמיטה עצמה מן הבועל אסורה לבעלה: