כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ראה לעיל על הכתוב ועץ החיים. כי וגו' מות תמות אינו טעם האיסור אלא עונש המראה את חומרת האיסור, כמו בשמות (יב) כי כל אכל חמץ ונכרתה שאין כרת סיבת האיסור אלא תוצאתו. אבל האשה טעתה שסכנת המיתה שבעץ היא סיבת האיסור וכאילו הוא רעל ולכן אמרה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון, ולפי טעותה השיב לה הנחש לא מות תמתון וממילא גם אינו אסור.
קריאה במקור
קונטרס חיבה יתירה · בראשית · פרק 2 · פסוק 17
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Responsa Benei Banim, Jerusalem 1981-2005
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH000827677&context=L&vid=NLI&search_scope=Local&tab=default_tab&lang=iw_IL
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 9a6a2221bfb49ed11f67ac3d247d69dbb6a2ed4f4a22a3339ed349045cb98329