נתינה לגר · שמות · פרק 22 · פסוק 2

אם זרחה השמש עליו. אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי. ר"ל אם עין העדים נפלה עניו ע' סנהדרין דף ע"ג ובירושלמי שם פ"ח הלכה ח'. ע' היטב במכילתא שסובר דזרחה השמש מה שמש שהוא שלום למעוטי אב החותר לגנוב ממון הבן, ובא הבן והרגו, שהוא חייב, וגם למעט ביש לו מושיעים דהיינו עדים כמ"ש התרגום, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' י"א) "הקיפוהו בני אדם או עדים אינו נהרג. ומ"ש הראב"ד על התרגום "לא ידעתי מהו" גם אנכי כתלמיד לפני רבו לא ירדתי לסוף כוונתו, הלא דברי רבינו מבוארים במכילתא, וערמב"ן שהקשה היאך יש התראה בלא עדים? ע' בסוגיא הנ"ל ותמצא ישוב לזה, והארכתי בזה בחדושי, וכתב עוד "ועל דעתי נתכוין אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת (ולדעתי דייק זה ממלת "נפלת" שהוסיף המת' שהוא עבר שכבר נשלם) דמים לו כו', ואם הרגו נהרג עליו, אבל מרש"י משמע שהת"א והמכילתא פליגי שכתב (אחרי הביאו את דברי המכילתא) "ואונקלוס שת' כו' לקח לו שיטה אחרת" וצ"ע, ויש גורסין "עינא דסיהרא" ר"ל לבנה המאירה בלילה, וראייתם מדכתיב "עינא" בל"י ולא "עיניא" בל"ר, גם ממליצת "נפלת" ודוחק. גם לא מצינו מלת "עין" סמוכה אל הלבנה כ"א אל השמש.