נתינה לגר · בראשית · פרק 37 · פסוק 37

שר הטבחים, רב קטוליא. עי' רמב"ן שבחר יותר בדעת אונקלוס שהוא השר הממונה על האנשים המחויבים מיתה מצד המלכות מבדעת רש"י שהוא שוחט בהמות המלך בעבור היות בית הסהר בביתו, ועי' בהרא"ם שקירב יותר את דעת ידש"י מדעת הת"א, יען כי לא מצאנו לשון טביחה על הריגת אנשים בשום מקום, ופי' "טבחת לא חמלת", (איכה ב' כ"א) שהרג אותם כטובח בהמות בלי חמלה כו', ואין טענה מאריוך רב טבחיא (דניאל ב' י"ד) דלשון ארמי' לחוד ולה"ק לחוד עכ"ל, ול"נ שבאמת היו השרים הממונים להרוג בהמות לבישול בבית המלך. ג"כ חגורי חרב להרוג אדם המורד במלכות, ולכן נבוזראדן שהיה שר צבא (מ"ב כ"ה ח) ואריוך דנפק לקטלא (דניאל ב' י"ד) נקראו שרי טבחים, ובארמית "רבי קטוליא" (עי' במיני תרגומא שהרבה לתמוה על הרא"ם ז"ל מה שהסתפק עצמו בדחיית ראיה אחת שהביא הרמב"ן ז"ל מפסוק "טבחת לא חמלת" ולא זכר הראיה השנית שהביא הרמב"ן מקרא "הכינו לבניו מטבח" (ישעיה י"ד כ"א), ועוד פסוקים רבים שמצינו לשון טביחה אצל אנשים, וסיים "ופליאה שנעלמו מעיני המזרחי" ולמעלה מזה תמה גם על הרמב"ן שברצותו להביא ראיה אל דברי רש"י, הרחיק עדותו מקרא דשמואל (ש"א ט' כ"ג כ"ד) ולא הביא ראיה מקרא דטבוח טבח (בראשית מ"ג ט"ז) "וטבחו" (שמות כ"א ל"ז) "שורך טבוח" (דברים כ"ח ל"א) אבל האמת עד לעצמו, שגם הרמב"ן גם המזרחי צדקו שניהם בדבריהם, כי הרמב"ן הביא ראיה לדברי רש"י מהשם "טַבָּח" המונח רק על שוחטי בהמות, ולא יכול להביא ראיה מהפעל "טבח" יען כי הוא הונח באמת ג"כ על הריגת האדם בבזיון כאחת הבהמות, והראיה כי בחפצו אח"כ לאמת את דעת אונקלוס, אמר "ומצינו לשון טביחה להריגת אנשים "הכינו לבניו מטבח כו'. וסיים "וראיה לדבר הכתוב בדניאל לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל" כי על הכתובים הקודמים לא סמך עצמו להביא ראיה מהם, יען כי מהם אין ראיה באמת, באשר כי שם נמצא רק הפעל ולא השם "טַבָּח" ולכן גם המזרחי ז"ל ברצותו לאמת ולקיים את דברי רש"י ז"ל, לא שת לבו אל כל הראיות שהביא הרמב"ן, ואשר כל כתבי הקדש מלאו מהם, ובחדא מחתא מחתינהו, כי מלת "טביחה" כשבאה על הריגת אנשים, ענינה הריגתם בבזיון כאלו היו חיתו שדי ורק על הראיה האחת מן "אריוך רב טבחיא" ענה ואמר כי משם אין ראיה כי לשון ארמי לחוד ולה"ק לחוד.