נתינה לגר · דברים · פרק 33 · פסוק 6

יחי ראובן ואל ימת. יחי ראובן לחיי עלמא ומותא תנינא לא ימות. הנה ידוע למדקדקים, כי בכ"מ שבא חיוב הדבר ותיכף אחריו שלילת ההפך, או להפך שלילת הדבר ואחריו חיוב ההפך, כמו "זכור אל תשכח" [לעיל ט' ז'] ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" [בראשית מ' כ"ג] הוא לחזק הכוונה, ובכח הכלל הזה דרשו רז"ל (סנהדרין צ"ב ע"א) וגם רש"י בפסוק הזה "יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות לעוה"ב" [וכמו שדרשו רז"ל בברכות ע"פ "כי מת אתה ולא תחיה" דחזקי' "מת אתה בעוה"ז ולא תחי' לעוה"ב"] אפס כי המת' לא אבה לת' כן, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, והמצודה פרוסה על כל החיים, ע"כ ת' כמו שת' לעיל(ויקרא י"ח ה') "וחי בהם" "וחי בהון לחיי עלמא" רק ממה שת' "ומותא תנינא לא ימות" שהמליצה הזאת נמצאה בת"א רק פעם אחת בפסוק זה, ובת"י בנביאים "עד תמותון" (ישעי' כ"ב י"ד) עד די תמותון מותא תנינא" וכן "ושלמתי על חיקם" (שם ס"ה וי"ו) "ואמסור למותא תנינא ית גויתהון" וכן וישנו שנת עולם" (ירמיה נ"א ל"ט) "וימותון מותא תנינא ולא יחון לעלמא דאתי" נראה בעליל שכוונתו על זמן התחיה שהרשעים ימותו פעם שנית, והוא כשאר צדיקים יקיץ לחיי עולם. וכמ"ש בהקדמה כוללת, שלקח דרשתו מדברי רז"ל (סנהדרין צ"ב) אמר רבא מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר יחי ראובן וכו'. ובאמת הפלא על המתרגמים שהשתמשו בלשון שלא שמשו בו התנאים, ובספרי (בפ' זו) "ואל ימות והלא מת הוא אלא כו' לעוה"ב" ועמ"ש רבינו סעדיה גאון שער ט' א' "כשתרגמו לנו התורה כו' זכרו בתרגומה תחית משה רבינו ע"ה, כשתרגמו, וירא ראשית לו, ויתקבל בקדמותא דיליה ארי תמן באחסנתיה" וזכרו עוד חיי העולם בתרגום יחי ראובן ואל ימות, יחי ראובן לחיי עלמא ומותא תנינא לא ימות".

ויהי מתיו מספר, ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון. ר"ל ויקבלו (שבט ראובן) אחוזתם במנינם שלא יהי' שבטם חסר אף שיהי' הוא החלוץ ההולך לפני מחנה ישראל.