נתינה לגר · דברים · פרק 33 · פסוק 2

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ה' מסיני אתגלי וזיהור יקריה משעיר אתחזי לנא אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן. ר"ל ה' נגלה מסיני ואור יקרו נראה לנו משעיר ועל הר פארן נראה בגבורתו.

ואתה מרבבת קדש, ועִמִּהּ רבבת קדושין. ר"ל ועמו רבבות מלאכי קדש. והנה ראיתי במה"ע "ציון" בשם ר"י רייסמאן שהמת' קרא תחת "וְאָתָה, וְאִתּוֹ" (ובא בה"א תחת ו' הכנוי) וע"ז כ' הראב"ע שהוא על דרך רחוקה. ולא מצאתי כן בהראב"ע, ואם כתב כן, באיזה מקום לדעתי כוונתו על מה שת"א "אתחזי לנא" בכנוי למד"ב, תחת שבמקרא נאמר "למו" שהוא כמו "להם" וע' מה שהעירונו בזה בסוף הפסוק, אבל ידענו את האיש הזה כי כל ישעו וכל חפצו אך לברוא חדשות, וכל הרואה את האמת יראה כי מנה הכתוב בזה ארבעה פעלים "בא, וזרח, הופיע, ואתה" ואם נאבה להגיה מעט, טוב לנו לתקן בדברי המת' [מלשלוח חלילה יד בדברי הכתובים הקדושים אשר כל תיבותיהם ואותיותיהם מנויים וספורים ע"פ רבותינו בעלי המסרה], ולומר כי בת"א צ"ל "ועמעם רבבת קדישין" והוא כמו "עמעמו עליה והתירוה" (ירושלמי שבת פ"א הלכה ד') מעמעמין על הנראה (שם ראש השנה פ"ג הלכה א') ופי' "וקבץ אליו רבבת קדש" וחשב א"כ גם המת' ארבעה פעלים "אתגלי, אתחזו, אתגלי, ועמעם" ובאשר לא רצה המת' ליחס איזו קדושה גם לשרפי מעל נגדו ית' כביכול, לא ת' "ואתא מרבבת קדישין" כאלו נחשביה חלילה לקדושים נגד מציאותו ית', ות' "ועמעם רבבת קדישין" שע"י קבוצו אותם אליו ית', נתקדשו. אבל לפני רש"י היתה הנוסחא "ועמיה".

מימינו אש דת למו, כתב ימינה מגו אשתא אוריתא יהב לנא, ר"ל נתן לנו את התורה בכתב ימינו מתוך האש, וערש"י שכתב בפי' הראשון "כתובה באש" ובפי' השני, כתרגומו שנתנה להם מתוך האש, ואף כי המת' שכל את ידיו לומר "כתב ימינה" בכל זאת הקשה הרמב"ן בפרשת ויגש מדוע לא נזהר פה מההגשמה? והאמת הוא כמו שהעירונו לעיל [ט' יו"ד] ע"פ "כתובים באצבע אלהים. ומה שהחליף הכנוי נסתרים "למו" שבמקרא למ"ב "לנא" הוא כאשר פירש הענין במה שהעברי מקצר, וב"ס לחם ושמלה אבה להוכיח מן הפשט, כי "למו" בפה, פירושו כמו "לנו" ואנכי בעניי אינני רואה שום הוכחה, כי בכתוב מרע"ה התורה כגוף שלישי היה יכול לומר "להם" אבל אין צורך לנו להוכחות כי כבר נמצא בעברית הכנוי נסתרים ת' המד"ב כמו "היה זרועם לבקרים" [ישעי' ל"ג ב'] ת' "זרוענו" "ומשנאינו שסו למו" [תהלים מ"ד י"א] שהביא הוא בעצמו, שהוא ת' "לנו" וכן "ואויבינו ילעגו למו" [שם פ' ז'] ואין כאן המקום להאריך.