נתינה לגר · במדבר · פרק 19 · פסוק 17

ונתן עליו מים חיים אל כלי, ויתנון עלוהי מי מבוע למָן. הרב בעל מ"ת הקשה על הת"א שת' נגד סוגית הש"ס (סוטה ט"ז, תמורה י"ב) דרבנן ס"ל ופסקינן כוותייהו דאם הקדים אפר למים פסול, ואפי' לר"ש דפליג עלייהו, עכ"פ לכתחלה צריך שיתן אפר תתלה (כמ"ש רש"י בתמורה שם, ותוס' שם ד"ה הא כיצד, וכן מוכח למעיין בסוגיא שם, ודלא כמ"ש הרב הנ"ל), ולענ"ד י"ל בפשיטות, דכיון דלרבנן "אל כלי" היינו לצד הכלי, ועליו, היינו שיערבן, ר"ל "ונתן עליו" היינו המים שהם בתוך הכלי יהפוך ויתן על האפר, א"כ יתפרשו גם דברי המת' לדברי רבנן, כאשר נפרש הכתוב לדבריהם, כי הוא ת' הפסוק כהויתו בעברית, וזה ברור, ובזה נלע"ד ליישב דברי רש"י בש"ס (יומא מ"ג ע"א ד"ה לקדש) "לתת מים על האפר" אשר התוס' שם וכל המפרשים הקשו עליו שהוא נגד הסוגיות הנ"ל, די"ל שכוונתו על המים שמהפך על האפר בעירובן היעב (וע' בתוס' שם ד"ה עד וביבמות דף ע"ב ושם במהרש"א) וע' בחנוך בהגהותיו שגם שם הקשה המחבר כן, ודע שמה שהקשה המיני תרגימא על הרמב"ן כבר הקשה המהרש"א בסוטה, ומ"ש המהרש"א, שחיותן בכלי אינו אלא מעלה דרבנן, במחכ"ת נעלמו ממנו דברי התוס' (פסחים ל"ד ד"ה נתן) גם מה שהקשה על רש"י בסוטה ובתמורה ע"ש, המעיין ברש"י יראה שהיה לפניו בגמרא "הקדים" בסוטה, דוק ותשכח.

מים חיים, מי מבוע. ולעיל (בראשית כ"ו י"ט) ת' "מיין נבעין" משום שהכא צריך מי מעיין.