נתינה לגר · שמות · פרק 28 · פסוק 32

פי ראשו, פום רישה. בכ"י פומה וכן עיקר, כי גם בעשייה (לקמן ל"ט כ"ג) לא נאמר ראשו.

לא יקרע, דלא יתבזע, לכאורה צ"ע, הלא ביומא (ע"ג ע"א) למד מדלא כתיב "שלא יקרע" ש"מ הקורע בגדי כהונה לוקה, ואיך ת' "דלא" הסותר דברי התלמוד? אולם ! דברי רש"י שכ' "כדי שלא יקרע והקורע עובר כו' " תמוהים עוד יותר שנראה כסותר דברי עצמו, אלא שרש"י (שכ' פירושו תמיד כדעת הת"א כמו שכתבנו כבר כ"פ) סובר אף שהוא נתינת טעם מ"מ מדהזהירה התורה לבלי יקרע ש"מ שאסור לקרוע והקורע עובר בלאו, ובזה ניחא מה שת' "ולא יזח החשן" (לעיל פסוק כ"ח) "דלא יתפרק חושנא" הלא רז"ל למדו מזה "המזיח חשן לוקה"? יען כי המת' סובר שהזהרת התורה לבלי יבוא אל המעשה, הוא אזהרה שעונשין עליה את העושה המעשה ההוא, וכן ראינו כי גם בבדי הארון שכתבה התורה "לא יסורו ממנו" (לעיל כ"ה ט"ו) למדו חז"ל שהמסיר לוקה, ומלבד כ"ז נראה לדעתי אם נתבונן בפשוטו של מקרא, כי גם רז"ל צדקו בהוכחותיהם, גם המת' צדק בתרגומו, יען כי רז"ל בקדשם השקיפו בעומק הפשט שכל אלה השלשה פסוקים, צריכין אנחנו לפרש בחסרון ש' הבא ת' "למען". כי היאך יצוה הכ', לא יִקָרֵעַ" בנפעל שהוראתו פעול מעצמו, וכן "לא יזח" הוא ג"כ הנפעל כעדות המת' שת' באתפעל וכן "לא יסורו" שהוא פעל עומד? ובע"כ צריכין אנו לומר שחסר הש' וצ"ל "שלא יקרע, שלא יזח, שלא יסורו" ומדלא כ' הקרא בפירוש בש' ש"מ של לאו אתא [בכ"ז נראה הגי' שמצאתי בכ"י "לא" בלא ד' כמו לא יסורו, ולא יזח, וכן "לא יסור לבבו" (דברים י"ז י"ז) ת' "ולא יטעי לבה" אף שרז"ל אמרו (סנהדרין כ"ת ע"א) "מה טעם לא ירבה משום שלא יסור לבבו".