נתינה לגר · ויקרא · פרק 13 · פסוק 2

שאת, עמקא. המפרשים התקשו מאד בל' התרגום הזה שת' היפוך העברית ששאת הוא הפך העמקות, ולע"ד נראה שכוונתו כיון ששאת הוא כצמר לבן שהוא הגבוה מכלי כצל שגבוה מן החמה ממילא הנגע הוא העמוק וכמ"ש בת"כ "מראה הנגע עמוק, מראה עמוק ואין ממשו עמוק" ולכן בבהרת אף שהיא בהירה יותר משאת שהיא עזה כשלג מ"מ מַרְאָהָ עמוק רק קצת מן הבשר, ולכן אם אינו עמוק כלל צריך הסגר, ורש"י (פסוק ד') על ועמוק אין מראה כתב "לא ידעתי פירושו" משום שא"א שלא יהיה דבר לבן עמוק קצת, ומ"ש הוא דברי הברייתא בת"כ "שאת מובהקת כמראה הצל שגבוה ממראה החמה ועמוק הוא מראה החמה שעמוק מן הצל, וכ"ה בש"ס (חולין ס"ג) למה נקרא עורב עמוק שלבן ביותר כמראה החמה העמוק מן הצל ע"ש, ועי' היטב בירושלמי שבועות (פ"א הלכה א') וברמב"ן וברא"ם, אבל התיב"ע כתב כפשוטו "שומא זקיפא" משום שאין שאת אלא לשון גובה, ואפשר שהיה קשה להת"א קו' הר"ש בפ"א דנגעים, למה לא כתב הקרא בהרת קודם לשאת שבהרת עזה כשלג או כסיד, ושאת הוא כצמר לבן או כקרום ביצה, ולכן סובר הת"א, אף שבהרת יותר מזהירה ומאירה משאת, ולכן אמרו בש"ס (שבועות ו' ע"ב) "בהרת עמוקה" מ"מ מראה החמה העמוק מן הצל יותר בשאת מן בהרת ולכן קדמה שאת לבהרת כי בשאת הלובן זך וטהור ואינו מזהיר כאור החמה או כבהרת וגבוה מזהיר ומאיר בבחינת הצל ועמוק כהה וחשך בבחינת החמה ומעיקרא אמינא שהוא ט"ס בת"א וצ"ל "כעמרא" ר"ל כצמר לבן כי צמר ת' "עמרא" אבל זה דחוק מאד, כי גם לקמן (פסוק ט"ז ופסוק י"ט) "שאת לבנה" ת' "עמקא חורא" ושם א"א לומר הטעם הזה. ולכן צ"ל כמ"ש. לנגע צרעת, למכתש סגירו. אין כוונתו כמ"ש בעל מוסף הערוך שמשמעו מצורע מוסגר, כי גם במצורע מוחלט כתיב "נגע צרעת" רק הכוונה שעליה יסגר מחוץ למחנה ובדד ישב ומה לנו עדות נאמנה על דברינו אלה, מאשר ת"י "וישב בית החפשית" [דה"ב כ"ו כ"א] "ויתב בית סגירותא".