נתינה לגר · ויקרא · פרק 16 · פסוק 4

יחגר, יֵסַר. בכל המקומות ית' "חגורה" בל' "זרוז" וכן לעיל (ח' ז')והכא ת' בל' "אסר" אפשר שט"ס הוא וכן "לא יחגרו ביזע" (יחזקאל מ"ד י"ח) שבנוסחא שלפנינו הוא "ולא יסרון גורס הרד"ק "ולא יזרזון" וב"ס לחם ושמלה רצה להבדיל שכשהוא פעל עומד ית' "אסר" וכשהוא יוצא ית' "זרוז" ולא ידעתי מה יענה על "לא יסרון" שביחזקאל ששם הוא ג"כ פעל יוצא? ע"ש. יצנף, יחת ברישה. ערש"י שפי' "יניח בראשו" וערמב"ן שהקשה למה תרגם בהנחה ולא בצניפה, ולע"ד סובר הת"א כריב"א (בתוס' יומא י"ב ד"ה אלא לאו ודף כ"ה ד"ה נוטל) דמצנפת לאו היינו מגבעות שת"א כובעין וזה דוקא בכל השנה, אבל ביוה"כ שאין לו לא ציץ ולא תפילין, מצנפת ומגבעת שוין. ומתורצת קו' התוס', והוכחתי מסוגיא הנ"ל דלר' דוסא בגדי כ"ג כשרין לכהן הדיוט ומה עשה במצנפת? אלא ודאי דביוה"כ מצנפת ומגבעות שוין. וע' ברש"י בפ' תצוה ד"ה מצנפת, וברא"ם שהוא כיפה של צמר, והחכם רוו"ה במוסף של שבועות תמה ע"ז, וע' ברמב"ם ובראב"ד (פ"ח וריש פ"י מה' כלי המקדש הלכה א') ודו"ק היטב.