נתינה לגר · דברים · פרק 23 · פסוק 18

לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד. ערש"י שכתב ואונקלוס ת' כו' שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא כו'" וערמב"ן שאתר כתבו "והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה כו'" כתב "ויראה לומר שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד ושפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין כו' שאין לו בה קדושין כו'" וערש"י (קדושין ס"ט ע"א ד"ה או דיעבד קאמר) שכתב "לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן ביה לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא כו'", וע' ברמב"ם פ"ב מה' אסורי ביאה הלכה י"ג שכתב "אל יהי עון זה קל בעיניך שגם זה גורם לבן לסור מאתרי ה' שהבן מן השפחה וכו' הרי אונקלוס הגר כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה" וע' במל"מ (פ"ג מהל' עבדים הלכה ג') שפלפל אם אסור ישראל בשפחה הוא מדאורייתא או לא, ובספרי משמע דלא בהת"א, דהלאו דקדשה קאי על המזנה, ודע דמהרמב"ם (פ"א מהלכות אישות) משמע דאפי' במיוחדת אם בועל אותה על אם הדרך חייב משום קדשה, ובפ"ב מהל' נערה הלכה מ' משמע שאינה חייבת אא"כ מכינה עצמה כו', והכ"מ העיר לסתירה זו, ואין כאן המקום להאריך.

ולא יהיה קדש, ולא יסב גברא. סובר כר"ע (קדושין ס"ט) ולא כר' ישמעאל שסובר שמוסב על מ"ז, וע' במיני תרגומא.