נתינה לגר · בראשית · פרק 46 · פסוק 4

אנכי ארד, אנא אחות. עי' במורה שתמה בזה על המת' שת' "אנא איחות" ולא "אתגלי" כדרכו להרחיק ההגשמה בכ"מ, ועי' ברמב"ן שתמה על הרמב"ם איך מלאו לבו לחשוב שלמען הרחיק ההגשמה ית' "אתגלי" למה יברח מיחש אליו ית' התנועה או השמועה, ולא יברח מיחש אליו דבור ואמירה וקריאה, שבכלם ית' "ומליל" ואמר וקרא" ולזאת סתר פירושו ובנה לו בנין לעצמו בדברי המת', ואנכי כבר הארכתי בהקדמה כוללת, שכל "וירד" או "ארדה" אף במקומות שבתרגום שלנו לא נמצא "אתגלי" נמצא כן בכ"י בבית עקד הספרים British Museum ורק זה לבדו ת' גם שם "איחות" אולי רומז למה שאמרו רז"ל (מגילה כ"ט) בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכ"מ שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם כו' " ואפשר לומר שהמת' בחר בדרשה הזאת משום כפילת הכנוי "אנכי ארד" ואין להקשות מן "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד' ב') שת' "ומימרי" ולא חש לכפילת הכנוי, כי שם הביא באמת הרמב"ן נוסחא אחרת "ואנא אהי עם פומך" ולכן "אנכי עמך" (לעיל כ"ח ט"ו) ששם בא רק בכנוי אחד, ת' "מימרי בסעדך".