נתינה לגר · במדבר · פרק 4 · פסוק 20

כבלע את הקדש, כד מכסן ית מני קודשא. ערמב"ן שהביא דברי רש"י ודברי הת"א, ואח"כ הביא דברי רז"ל בש"ס (סנהדרין דף פ"א) שזו היא אזהרה על הגונב כלי שרת, וע' במיני תרגומא שהאריך לבאר דברי הרמב"ן שאונקלוס (ורש"י) נגד דעת רבותינו שאזהרת "ולא יבלע" היא לגונב את הקסוה, והנה חכם עדיף מנביא שכל מה שתירץ בכוונת הרמב"ן מפורש בפי' הרמב"ן על ס' המצות בשרש ג' (ע' מגלת סתרים כ"ג ע"א) שהרמב"ם סובר שפשטו בלוים כתיב, וגונב את הקסוה רק רמז והוא הלכה למשה מסיני, וכן דעת רש"י בסנהדרין שם. ומה שהקשה הר"ן אם היא הלמ"מ, מאי פריך והיכי רמיזא? תירצתי בחדושי שיש כמה הלמ"מ שמפורשים למשה, כמו רביעית יין לנזיר הלמ"מ. בתפילין וקשרתם (שהם ר"ת, קשר, שי"ן, רצועה, תיתורא, מעברתא), ויש הלכה למשה מסיני שרק ההלכה נאמרה ולא פירושיה, כמו שעורין חציצין. וכן הכא שהלמ"מ היתה ג' פוצעין את מוחו ולא ידעינן מנהו, ולכן פריך והיכי רמיזי? ואכ"מ. ואינו חייב מיתה בידי שמים כדמוכח מברייתא ואלו שבמיתה דלא קחשיב הגונב את הקסוה, אבל הרמב"ן סובר שעיקר כוונת הקרא הוא על הגונב את הקסוה וחייב מיתה בידי שמים וגם פוצעין, ורז"ל קראו זאת בשם "רמז" אף שהם מדאורייתא, באשר לא יתבוננו אלא מדרך הקבלה, והא דלא חשיב בברייתא הגונב, משום דהכא יש שני דברים, מיתה בידי שמים ופוצעין, ומה שהקשה בעל מגלת סתרים, הלא חשיב טמא ששימש? כבר תירצתי בחדושי, שטמא איירי שעשה ב' דברים, היינו ביאה ריקנית וגם שימש, (וע' שבועות דף י"ז) אבל אם לא עשה ביאה ריקנית חייב רק מיתה בידי שמים ולא פוצעין, ודו"ק היטב, עכ"פ מוכח שרש"י והרמב"ם סוברים כהת"א שעיקר הקרא קאי על הלוים כפשוטו.