נתינה לגר · שמות · פרק 22 · פסוק 24

את העני עמך, לעניא די עמך. נראה שאין כוונתו כמו שדרשו רז"ל (במכילתא בשם ר' ישמעאל) שהיא חובה, רק שהוא נמשך על שלאחריו "לא תהיה לו כנשה".

כנשה, כרשיא. ע' לקמן (דברים ט"ו ב') "מַשַׁה" שת' "מרי רשו" וע' בערוך ע' "רשה" שפי' האיש המלוה, (ובאמת יתו' הפעל "לוה" או "נשה" בפעל "רשי" כמו "כי תשה ברעך" והאיש אשר אתה נשה בו" (דברים כ"ד י' י"א) מתו' "ארי תרשי בתברך, גברא דאת רשי ביה" וכן "לא נשיתי ולא נשו בי" (ירמיה ט"ו יו"ד) תי' לא רָשָׁאן בי ולא מה דאנא רשי אנא תבע מנהון [והוא ממש כש' "נשה" בעברית, בחלוף למנ"ר] והשם התאר "מלוה" יתו' או "רשא" (ישעיה כ"ד ב') או "מרי רשו" כבפסוק שהבאנו מקודם, רק כשרצון המת' לאמר "המליה הנוגש" אם ביד חזקה או אף בדברים קשים, ית' "רִשְׁיָא" בפועל שהוא מורה גם בארמית כבעברית על חוזק הפעולה, ולכן בפה שבא הצווי בתורה לבלי לנגוש את האיש הלוה, ית' "רִשְׁיָא" וכן "והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים" (מ"ב ד' א') ית' "ורשיא אתי כו"')