חבצלת השרון על דניאל · פרק 2 · פסוק 10

ענו כשדאי באו כמתנצלים על אשר הקשו את ערפם זה פעמים באמרם אליו כפעם בפעם אמר חלמא וכו' במלעיגים במלך וישימו לאל מלתו באמור אליהם ותפעם רוחי לדעת את החלום ושנה ושלש לומר מלתא מני אזדא ועל כל אלה נתנו כתף סוררת להשיב למלך יאמר חלמא לעבדוהי כבלתי מאמינים במאמר המלך והיה כמהתל בעיניהם על כן באו להסיר מעליהם עון אשמה לאמר אל יחר אפך על אשר נואלנו ואשר חטאנו זה פעמים כי הנה אומר העלם דבר המלך היתה סבה כי מי זה יערב אל לבו ומי יאמן היה עם לבבך ככל היוצא מפיך הגד נגיד והשב נשיב את נדחך אשר ממך ולא שמת לבך כי הלא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו ונחוה לך ועל כן אמור אמרנו כי לא כן לבך ובקשנו מהלכים ודרכים על מוצא שפתיך ולא דרכנו בהן על מדרך כף רגל פשוטן כי הנה תחת שלש כמו זר נחשבה השאלה הזאת לעיני כל רואים ותצלנה אזני כל שומעיה ראשונה די לא איתי אני. על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כי נפלאת ורחוקה היא מבני אדם. שנית כל קבל די כל מלך רב ושליט לא שת לבו לשאול אף גם קלה ממנה וזהו מלה כדנה לא שאל כי אף הדומה לכיעור שאלה זו לא שאל ובגלל הדבר הזה נסה עלינו להוציאך מכלל כל מלך רב ושליט.