"אם על המלך טוב כו'" (פסוק ט). היה לו לומר "ינתן לאבדם", ולמה אמר "יכתב לאבדם". אבל פירוש זה, כי המן חשב כי המלך לא ישמע לו שיהיה מאבד אומה שלימה, כמו שהיו בית דין של ישראל יראים שלא רצו לתת עצה להרוג את ושתי, באולי יחזור (מגילה יב:). ולכך אמר כי על כל* פנים יכתב לאבדם, ויעכב הכתב הזה אצלו זמן מה, שאם יתחרט לא ישלח אותו, רק יכתב אותו, ויהיה מוכן לו כשירצה לשלוח. אבל אחשורוש כאשר ראה את רצון המן, אמר (להלן פסוק יג) "ונשלוח ספרים ביד הרצים", שיהיו נשלחים מיד. וכך משמע "ונשלוח" לשון נפעל מן המשלח, ויהיה רץ למהר, ולא יהיה מעכב, רק רץ.
קריאה במקור
אור חדש · פרק 3 · פסוק 9
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
"ועשרת אלפים ככר כסף כו'". פירושו לפי פשוטו, כיון שהיה מבקש לאבד את כל ישראל אומה שלימה, נתן בעדם מספר כסף כללי שלם. כי י' מספר כללי והוא שלם, כמו שידוע. וראיה לזה, כי אחר י' חוזר למנות אחד עשר, כמו בראשונה שמונה אחד שנים, ומזה תראה כי כאשר הם י' נשלם המספר. ואין לומר עשרה ככר בלבד, כי ישראל הם אומה שלימה, ולכך ראוי שיהיה י' אלפים ככרי כסף. ואלף הוא בא במקום א', כי הוא אלף. ולכך נחשב עשרת אלפים כמו י', כי אין לתת י' ככר כסף בעד אומה שלימה.
ובמדרש (אסת"ר ז, יט) אמר כי לכך נתן לו עשרת אלפים ככר כסף, מפני כשיצאו ישראל ממצרים היו ששים רבוא (שמות יב, לז). ואמר שעל כל אחד ואחד יתן מאה זוז, שהם נ' שקלים (שם במדרש). ודבר זה כי ישראל מצד שהם עם אחד ראוי להם ששים רבוא, וכמו שבארנו זה במקום אחר. וראייה* לזה, שכך היו ישראל במספר ראשון כשיצאו ממצרים (שמות יב, לז), וכך היו בפרשת פנחס (במדבר כו, נא) אחר מ' שנה (רש"י שם פסוק א), מעט היה שנתוסף עליהן, כמו שבארנו במקומו דבר זה באריכות. ולכך נתן לו כסף עד שיגיע בעד כל אחד נ' שקלים, דהיינו ששים רבוא. ואם יש בהם יותר, דבר זה תוספת בלבד, ואין לחשוב יותר, רק ששים רבוא, שהוא מספר ישראל. כי ו' מאות אלף חצי שקלים עולה מאה ככר, כמו שמפורש בפרשת פקודי (שמות לח, כה-כז), ומאה חצי שקל הם נ' שקל שלמים. כי נ' שקלים הוא ערך היותר גדול כמו שנאמר בפרשת בחקותי (ויקרא כז, ג), וזהו ערך איש אחד מישראל, נמצא י' אלפים ככר כסף ערך שש מאות אלף מספר כל ישראל. ואם יש יותר מספר ישראל, הוא* רק תוספת. והמן היה רוצה לאבד עיקר ישראל, ומעצמו התוספת בטל.
ובגמרא (מגילה יג:) "אם על המלך טוב יכתב לאבדם", אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, והיינו דתנן (שקלים פ"א מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. פירוש זה, כי השקלים שישראל נותנים הם לצורך הקרבנות, שמהם מביאין הקרבנות. וכבר התבאר למעלה כי הקרבנות הם כאלו הקריב את עצמו אל השם יתברך, וכך נתבאר בכמה מקומות. ולפיכך נתינת השקלים הוא כאילו נתן עצמו אל השם יתברך, ואז ישראל הם אל השם יתברך לגמרי, ואיך ינתנו להמן, שכבר הם נמסרים אל השם יתברך. והקדים אותם לשקלים של המן, אשר היה נותן שקלים בעדם למלך לקנות אותם, ודבר זה לא היה מועיל, שכבר הם להשם יתברך לגמרי על ידי נתינת השקלים. ובשביל שישראל היו תחת אחשורוש, והמן קנה אותם מן אחשורוש, והיה קניין זה חס ושלום לכלותם לגמרי, ולכך הקדים השם יתברך שקליהם לשקלי המן, כי בזה נודע כי ישראל הם להקב"ה, ולכך המן אין יכול לקנותם.
אמר רבי אבא בר כהנא (מגילה יד.), משל דהמן ואחשורוש למה הוא דומה, לשני בני אדם, אחד יש לו תל בשדהו, ולאחד יש לו חריץ בשדהו. אמר בעל התל לבעל החריץ, מי יתן לי חריץ זה בתוך שדי. לימים נזדווגו ביחד, אמר ליה בעל החריץ, מכור לי התל. אמר ליה בעל התל, הלואי טול אותו בחנם, עד כאן.
פירוש, אחשורוש היה מתנגד לישראל כמו שהם שאר ד' מלכיות שהם מתנגדים לישראל. ובשביל כך דומים ישראל לאחשורוש כמו תל שיש לאדם בתוך שדהו, שהתל הוא דבר תוספת שאינו שייך לו, שאין ישראל שייכים למלכות האומות, לכך ישראל הם דומים לאחשורוש כמו תל שהוא בתוך השדה. ומצד כי הוא מלך אשר הכל הוא תחתיו, ובפרט מלכות כמו אחשורוש שהוא היה מולך בכיפה (מגילה יא.), אשר מן השם יתברך [באה] אליו המלכות, שאין השכל נותן שיהיה בא ממנו האבוד אל האומה של ישראל, כי המלך הוא להעמיד הכל, לכך אין למלך לכלותם. והמן הוא היה מוציא אותם מרשותו של אחשורוש, כמו שאמר הכתוב (תהלים קכד, ב) "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם", ולא מלך. כי המלך הוא להעמיד הקיום, ואין מצד המלך כליון. מה שאין כן* באדם, כי האדם אדרבה, רוצה לכלות האחר, כמו שכתבנו למעלה. ואצל אחשורוש קרא ישראל "תל", שהתל אינו מזיק לבעל השדה, רק שהוא תוספת, והוא כנגד בעל השדה. אבל החריץ הוא הבור* שנחשב העדר, שהרי הבור הוא דבר חסר. ולפיכך אצל המן נחשבו ישראל בור, שהבור יש בו חסרון והעדר. אבל אצל אחשורוש לא היו נחשבים בור, שיש חסרון בבור והעדר, ואין נחשבים ישראל רק תל, שהוא דבר תוספת.
ולפיכך שקלי המן הם לקנות ישראל לרשותו מן אחשורוש, להוציאם* מתחת רשותו שלא יהיו בעולם. ואם לא היו שקלי ישראל, שבהם נכנסים ישראל אל השם יתברך לגמרי כאשר הם נותנים שקלים אליו כמו שאמרנו, חס ושלום היה המן יכול לישראל. ועל ידי השקלים ישראל הם אל השם יתברך, וכמו שכתבנו למעלה אצל (למעלה א, יד) "והקרוב אליו וגו'".
לכך אחר שנתנו ישראל שקליהם להשם יתברך, אז הם ראויים לכרות עמלק, אשר מתנגד לה'. ולכך פרשת שקלים (שמות ל, יא-טז) ואחריו פרשת זכור (דברים כה, יז-יט), כי על ידי פרשת שקלים שנותנים ישראל למזבח הם אל השם יתברך, ועל ידי זה יש להם כח על אשר הוא מתנגד להם לאבדם, הוא עמלק. ואחר כך פרשת פרה (במדבר יט, א-כב), כי ב' מצות; האחד היא "תמחה זכר עמלק" (דברים כה, יט), ופרשת פרה, להסיר שני המתנגדים לישראל; האחד מצד הגוף, הב' המתנגד מצד הנפש. כי עמלק מתנגד לישראל לכלותם ולאבדם מן העולם הזה בגופם, כמו שכתבנו בפרשת בשלח. וכן זרעו, שהוא המן, היה רוצה לכלותם מצד גופן. וכאשר כבר הקדימו השקלים, [ב]מה שישראל הם אל השם יתברך היו מושלים על מתנגד להם מצד הגוף, למחות שמו ולבער אותם מן העולם. ופרשת פרה הוא טהרת הנפש, כי כאשר הטומאה עליו אז יש חציצה בין השם יתברך ובין האדם, כי אשר הוא טמא לא יקרב למחנה שכינה.
וכמו שיסיר השם יתברך לעתיד כח עמלק, כדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים וגו'", ואז לא יהיה לישראל מתנגד מבטל שלימותן. כי כל זמן שזרע עשיו קיים, יש חציצה בין השם יתברך ובין ישראל. וכך אמרו במדרש (תנחומא תצא סוף אות יא) "ולא יכנף עוד מוריך" (ישעיה ל, כ), כל זמן שזרע עשיו בעולם יש חציצה בין ישראל לאביהם שבשמים. וכשיבטל זרע עשיו מן העולם, נאמר "ולא יכנף עוד מוריך", שלא יהיה כנף על פני השם יתברך, ואין להאריך כאן. וכך כל זמן שרוח הטומאה בעולם יש כאן חציצה בין ישראל ובין אביהם שבשמים, עד שהשם יתברך יהיה מעביר רוח הטומאה מן העולם, וכדכתיב (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם". וכתיב (זכריה יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר".
ולכך אחר פרשת שקלים, שישראל נתונים אל השם יתברך לגמרי, והם ראויים לסלק כח עמלק שהוא רוצה לכלותם בגופם, ועל ידי שהוא יתברך מסלק גם כן רוח הטומאה אשר הוא חוצץ בין ישראל ובין אביהם שבשמים מצד הנפש, וכאשר אלו שניהם מסולקים מן העולם אז יתן השם יתברך אל ישראל לב חדש ורוח חדש, וכדכתיב בקרא (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם", וכתיב אחריו (שם פסוק כו) "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". ומפני כך אחר כך הוא פרשת החודש, להביא קרבנות מן תרומה חדשה, וזהו הקרוב והחבור אל השם יתברך מחדש. ואף כי כבר נתנו השקלים אל השם יתברך, ומצד אשר הם אל השם יתברך בזה מסלקים את כח עמלק, מכל מקום כאשר מתחילין להקריב משקלים חדשים דבר זה מורה על כי ישראל הם אל השם יתברך מחדש, כאשר מסולק כח עמלק וכח הטומאה, ויתן להם לב חדש ורוח חדש, וזה פרשת החודש. כך הוא העניין אלו ד' פרשיות, והם דברים עמוקים מאוד.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Ohr Chadash, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2014
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004713598/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1cf05dbad929a3df55e1eb064e348696d8bde49b15a6445d0abc32ec8a34933f