קריאה במקור

אור חדש · פרק 5 · פסוק 9

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
"ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב וגו'" (פסוק ט). כתב "ביום ההוא", ולא הוצרך לכתוב. רק מפני שבא לומר כי (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". ולכך אמר "ביום ההוא" יצא בשמחה וטוב לבב, וזה היה גורם שלא היה לו אחר כך רק שבר, כי "לפני שבר גאון" מן הטעם אשר התבאר למעלה.
2
"ולא קם ולא זע". פירושו "לא קם" כמו שדרך לקום מפני אדם חשוב. "ולא זע" אף שלא היה רוצה לקום, מפני שגם הוא אדם חשוב, מכל מקום היה לו להיות זע קצת, והוא לו* דרך כבוד כאשר אינו רוצה לטרוח כל כך להיות קם לגמרי, דרך להיות זע, שאינו כל כך טורח, וגם זה* לא עשה.
3
אבל המתרגם תרגם (כאן) "ולא קם מן קדם אנדרטיה, ולא רתת מיניה", עד כאן. הנה פירש* "ולא קם" על הצלם שהיה על המן, "ולא זע" על המן עצמו. וזה כי ב' דברים היה להמן שבשבילם יש להשתחוות לו; האחד, מצד הצלם שהיה על המן. השני, מצד המן עצמו. וכנגד אלו שניהם תרגם גם כן למעלה (ג, ב) אצל "לא יכרע ולא ישתחוה"; "ומרדכי לא הוי גחין לאנדרטה, ולא הוי גחין להמן". כי המן היה על מלבושיו אנדרטיה אחד, והוא צלם, ולא הוי גחין ליה. ולא שלא הוי גחין לאנדרטיה, שהוא צלם, דודאי דבר זה נחשב עבודה זרה. אבל כאשר לא היה עליו אנדרטיה משמע שהיה משתחוה לו, כי בודאי מותר להשתחות לאדם, לפי שהוא אדם כמותו, ומאחר שהוא כמותו איך יהיה אלקות בו, כיון שהוא אדם כמותו. ועל זה אמר "ולא ישתחוה" אפילו להמן בלבד, שאין מותר להשתחוות לאדם כמותו רק כאשר אין עושה עצמו אלקות, אבל המן עשה עצמו עבודה זרה (מגילה י:), בודאי אסור.
4
ולפיכך אמר במדרש (אסת"ר ז, ח) אמר להם מרדכי, משה רבינו הזהרנו בתורתו "לא תעשה לך פסל ומסיכה*", וישעיה אמר (ישעיה ב, כד) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו". הביא ראיה מתחלה שאמר משה "לא תעשה לכם פסל ומסיכה". רק שלא תאמר שמא דוקא פסל ומסיכה הוא, אבל לאדם שהוא אדם כמותו איך יעשה אותו עבודה זרה, הרי הוא אדם כמותו, והוה אמינא כהאי גוונא אין עבודה זרה. ואי כתיב* (למעלה ג, ב) "לא ישתחוה" בלבד הוי מוקמינן לצלם, ולא לאדם. והשתא דכתיב (שם) "לא יכרע", ובודאי זה אתי לצלם, אם כן "לא ישתחוה" למה לי, אלא אתא לאדם. ואין להקשות דלמא דוקא השתחויה, דהוא פישוט ידים ורגלים, הוא דאסר, אבל כריעה מותר. דזה אינו, חדא, כיון דאדם הוי גם כן עבודה זרה, דינו כצלם*; כמו דאסר השתחויה אצל צלם, הכי נמי אסור כריעה. ועוד, דהקיש הכתוב* [ל]אסור בו כריעה. ואין לומר דלמא קרא כמשמעו; חדא לכריעה, וחדא להשתחויה הזה. דאם כן לכתוב דאסור אפילו כריעה, ומכל שכן השתחויה. וכך כאן, דהוי ליה למכתב "לא זע" וכל שכן שלא קם, אלא דחד קרא אתי לאנדרטי, וחד להמן עצמו, (-וכך כאן-) כי המן עשה עצמו עבודה זרה.
5
ומפני כך כתיב (למעלה ג, ד) "בְּאומרם אל מרדכי יום ויום", וקרינן "כְּאמרם אל מרדכי יום יום". כי אף שאמרו אל מרדכי יום יום, (-הוא-) עם כל זה לא שמע מרדכי. והוא כמו "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" (בראשית לט, י), שגם כן פירושו כאשר דברה אל יוסף יום יום, עם כל זה לא שמע יוסף אליה. אבל "בְּאמרם אל מרדכי יום יום" פירושו כיון שאמרו אל מרדכי יום יום, לכך לא שמע מרדכי אליהם. מפני שבזה שאמרו אליו יום יום שיכרע וישתחוה, אם כן בודאי בשביל שעשאו עבודה זרה, ואם לא כן מה בכך, כיון ששניהם היו אצל המלך אחשורוש, והיו משרתיו, מה בכך אם לא יכרע ולא ישתחוה אחד לשני. אלא שעשאו עבודה זרה, ועל זה היו מקפידין מאוד, לכך אמרו יום יום.
6
ומה שלא הסיר מרדכי עצמו מהיות יושב בשער המלך, ולא יבא לידי סכנה. ויש מפרשים, מפני כי היה יושב בשער המלך, שהושיב אותו שם לשמור ולשרת את* המלך, ואם כן יסלק עצמו ממה שהוא משרת את המלך, ויהיה גם כן מחייב עצמו בנפשו. ואין זה מספיק, מפני כי היה יכול לסלק עצמו משם כאשר ראה את המן בא אליו מרחוק, ולא עשה זה מרדכי. שהיה יכול לומר שהולך לעשות צרכיו, או מה שצריך לו. ועוד במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד), שאמרו עבדי המלך למרדכי "ונאמר ליה". רצה לומר ששאלו את מרדכי אם נאמר ליה להמן, אמר להם 'אמרו לו'. ועתה מה היה צריך לזה למרדכי לומר שיאמרו לו זה. אבל עיקר הטעם כמו שהתבאר למעלה, כי היה רוצה לקדש שמו יתברך, ומצוה היא בודאי קדוש השם כמו זה.
7
ולכך אמר במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד) "וכל עבדי המלך וגו'" (למעלה ג, ב), ולמה היו משתחוים לו. יש אומרים, נתן אלהיו בכליו, וכך היה מהרהר; אם ישתחוה לי, נמצא עובד עבודה זרה. ולכך נאמר (שם) "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". דבר אחר, מרדכי אמר, אין אני יכול להחניף לרשע, שאני סגנון* של מלך, שנאמר (דברים לג, יב) "ולבנימין ידיד ה' ישכון לבטח ובין כתפיו שכן", ואי אפשר לי להשתחוות לו, דלא ליזל מיניה שכינה השרויה על כתפי, שנאמר "ובין כתפיו שכן", עד כאן.
8
הנה לפירוש הראשון מה שלא השתחוה מרדכי להמן, ואמר משום שעשה עצמו עבודה זרה. ומפני כי עדיין קשה שהיה למרדכי לסלק עצמו משער המלך. ועל זה אמר אם* הייתי מתירא מן הרשע הזה, ומאחר שהשכינה לחלקו*, כדכתיב (דברים לג, יב) "ובין כתפיו שכן", אם כן היה* זה חלול השם, שאינו בוטח בו יתברך, והוא ירא מן הרשע. ולכך מרדכי, שהוא מזרע של בנימין, אשר עליו נאמר "ובין כתפיו שכן", היה מקדש את שמו יתברך, אשר הוא עובד לו, שהוא יהיה מציל אותו מן המן הרע זה.
9
וזה אמרם במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד), אמרו לו הנה אבותיך השתחוו לו רב השתחויות. אמר להם, בנימין אבי לא השתחוה, במעי אמו היה, עד כאן. ועתה קשה, כי למה לא השיב להם כי אבותיו לא עשו עצמם עבודה זרה, כמו המן שעשה* עצמו עבודה זרה. אלא בא לומר להם מה שאינו מסלק עצמו מן שער המלך כאשר הוא רואה שהמן יבא אצלו, ועל זה אמר כי עדיין לא* נולד בנימין, כי בנימין היה השכינה בחלקו, ומאחר שהשכינה בחלקו (-ו-)לכך הוא מיוחד לזה שיהיה מקדש השם במה שאפשר.
10
"וימלא המן על מרדכי חימה", ולא הוצרך למכתב "על מרדכי חימה", כי בודאי על מרדכי היה. רק לפי שהיה משמע שלא היה מבקש המן להנקם מן מרדכי, רק שבלבו היה הכעס והחימה, אבל לא מבקש לנקום, לכך כתיב "וימלא המן על מרדכי חימה", ומבקש להנקם ממנו. וכתב זה, שלא תאמר כי המן לא היה מבקש לנקום מן מרדכי, רק כי זרש אשתו ואוהביו נתנו העצה הזאת לו כאשר אמר (להלן פסוק יג) "וכל זה איננו שוה לי וגו'". ודבר זה אינו, כי הוא היה עיקר המעשה, שהיה מבקש להנקם מן מרדכי, רק שהם נתנו העצה אליו איך יוציא הנקמה אל הפעל. כי כל מעשה המגילה שנהפך מחשבתו של המן עליו, ואם לא היה המן מבקש להנקם, רק היה הנקמה על ידי אשתו ואוהביו כמשמעות* הפסוק, אם כן לא היה מחשבתו נהפך עליו. ולפיכך הוצרך לומר "וימלא המן על מרדכי חימה", שכל מחשבתו על מרדכי היה להנקם מן מרדכי. ולפיכך כתיב (פסוק י) "ויבוא אל ביתו ויבא את אוהביו וגו'", והוי ליה למכתב "ויבא את אוהביו" בלבד. רק שבא לומר כאשר בא אל ביתו, ועדיין הכעס והחימה על מרדכי להנקם ממנו, אף שלא אמרו אוהביו וזרש אשתו מה יעשה במרדכי להנקם ממנו. ואם לא כתב זה, היה משמע שלא הביא אותם רק בשביל שאמר אליהם (פסוק יג) "וכל זה איננו שוה לי כאשר רואה אני את מרדכי יושב בשער המלך", וכך הוא משמעות הפסוק, ולא היה מבקש רק להעביר את מרדכי מן שער המלך, שלא יראה אותו יושב שם ומבטל ממנו שמחתו וטוב לבו. ואם לא היה רואה אותו יושב בשער המלך, אף על גב שלא יעשה לו דבר, אינו מקפיד על זה. אבל מדכתיב "וימלא המן על מרדכי חימה", ורצה לומר שהיה חימה עליו ומבקש להנקם ממנו, וכתיב "ויבוא אל ביתו וגו'", כלומר כי מיד שבא אל ביתו הביא את אוהביו לתת עצה לו איך יוציא מחשבתו אל הפעל להנקם ממנו, [ו]הכל היה מן המן.
11
עוד נראה שבא לומר כי אף שראה את מרדכי, והיה המן מלא חימה כאשר ראה את מרדכי יושב, לא היה החימה רק על מרדכי, אבל מה שהיה שמח וטוב לב בשביל הגדולה שהיה לו, בודאי עדיין היה אצלו דבר זה, רק שהיה מלא חימה על מרדכי, אבל השמחה לא הוסר ממנו. ואל תאמר כי כאשר ראה את מרדכי יושב נסתלקה ממנו השמחה וטוב לב שהיה לו, זה אינו. וכל זה מפני שמתוך השמחה נהפך עליו לרעה, ולא תאמר כי כבר נסתלקה השמחה ממנו, רק כי היה לו השמחה, רק שמלא על מרדכי חימה. ומתוך זה בא אל ביתו, "וישלח ויבא את אוהביו וגו'", והכל היה מתוך השמחה וטוב לב שלו.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Ohr Chadash, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2014
רישיון המהדורה
Public Domain
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004713598/NLI

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 1cf05dbad929a3df55e1eb064e348696d8bde49b15a6445d0abc32ec8a34933f