מלבי"ם על מלכים א · פרק 1 · פסוק 3

(ג-ד) ויבקשו ועתה יגיד הסבה העצמיית אשר נחפז אל הדבר שלא בעתו, כי סוף מעשהו מה שבא אדוניה אל אם שלמה לבקש שתנתן לו אבישג לאשה, היא תגלה לנו כי חשק בה מאד עד שמסר את נפשו בעבורה לבקשה מאת שלמה שלא נעלם זאת מאתו כי בנפשו הוא, רק רוב חשקו אליה הניע אותו לזה, וזאת לעד כי כבר חשק בה מכבר בעת ראה אותה בבית אביו ומאז נתן דעתה עליה, וזאת בערה בלבו כרשף אש למלוך תיכף ולקחתה לו לאשה, כי לא ימנענה אביו ממנו אחר שלא ידעה והיתה רק לשרתו לבד וימצא נערות יפות זולתה לשרתהו, וזה שהקדים שהיתה יחידה ביופי, אם מצד הבקשה שבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל, ורק אותה מצאו מכל הבתולות, ואם מצד עצמה שהיתה יפה עד מאד, יופי מופלגת, ולא היתה מניעה מצד אביו כי המלך לא ידעה, והגם שהכתוב לא באר זה בפירוש שחשק בה אז, ושלכן החיש מעשהו, והסתיר ברמז מפני הכבוד, הן רמז כ"ז אם בהמשך הסיפור שהקדים הסבה אל המסובב, אם באחרית דבר שמסר נפשו על זה, ושבעבור כן נהרג, כי גם שלמה בחכמתו הבין זה, שלא ישקוט אם ימנענה מאתו, ובאופן זה נדמה במעשיו לאבשלום, זה מלך בחיי אביו וזה רוצה למלוך בחיי אביו, זה בא על פלגשיו וזה רוצה לקחת שוכבת חיקו, רק אבשלום מרד בזדון ובא על פלגשי אביו להראות כי נבאש באביו, ובזה היה בהפך, רצה באבישג מפני תאוותו, ורצה למלוך באופן שלא ירע בעיני אביו: