תוכחה בימי חזקיה, בזמן שהיה שבנא על בית המלך, הוא שבנא הנזכר למטה סימן כ"ב, והוא איש חמס, והיה מעמיד שופטים אנשי בליעל ואוהבי בצע, ועל ידי כן היה העוֶל מתרבה בירושלים, ובפרט בין השרים והעשירים אשר ידם תקיפה; וישעיה מתנבא על מפלת החסון, הוא שבנא, ועל קום צדיק תחתיו אשר יעמיד שופטים צדיקים, ואז תשקוט הארץ, במשול בה משפט וצדקה.
חזון, ידוע כי חזה ענינו כמו ראה וכן תרגום ראה הוא חזא. והנביא היודע הנסתרות והעתידות היה נקרא רואה (שמואל א' ט' ט'), ונקרא ג"כ חוזה, ומראות הנבואה נקראו בשם מחזה וחזיון, והדבור הנבואיי נקרא חזון. ואמנם ראוי לדעת כי התכלית המכוונת בנבואות איננה שיהיו בני אדם יודעים העתידות. אבל המכוון הוא שיקחו העם מוסר וישובו מדרכיהם הרעים, בשמעם הרעות המעותדות לבא עליהם או על אחרים אם לא ישובו, ובשמעם חסדי ה' על יראיו ושומרי מצותיו; ונמשך מזה כי בכלל הוראת שרש חזה נכללה הוראת הדבור אל העם להוכיחם על דרכיהם, וזה טעם באין חזון יפרע עם (משלי כ"ט י"ח), כלומר באין תוכחה, באין מוכיח; וכן ולחוזים לא תחזו לנו נכחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות (ישעיה ל' יו"ד), לשון חזה מורה כאן דבור אל העם. והנה ישעיה נבא קצת נבואות גם על אומות העולם, אך לא אמר נבואותיו לאנשי הנכר, ולא הלך להוכיח אותם, ולא דבר דבריו רק לבני יהודה, על כן כתוב אשר חזה על יהודה וירושלים. ולא נזכרו שאר העמים שנבא עליהם; וכיוצא בזה דברי עמוס אשר חזה על ישראל, והוא נבא גם על אומות אחרת, אך לא השמיע דבריו ותוכחותיו כי אם לישראל, אשר חזה על יהודה וירושלם, אין המלות האלה דבקות עם מלות חזון ישעיהו בן אמוץ (כמו שנראה מפיסוק הטעמים), אלא עם סוף המקרא, ומלת אשר היא כאן נומינאטיף, לא אקוזאטיף, והיא חוזרת אל ישעיהו בן אמוץ ולא אל החזון, והכוונה (כדעת דון יצחק אברבנאל) להודיע מאיזה זמן ועד איזה זמן נבא ישעיה; ובאה ההודעה הזאת בתחלת הספר, על דרך שבאה בתחלת ירמיה (אשר היה דבר ה' אליו בימי יאשיהו וכו' ויהי בימי יהויקים וכו' עד תם עשתי עשרה שנה לצדקיהו וכו' עד גלות ירושלם וגו'). ולא יתכן שתהיה מלת אשר חוזרת אל החזון, כי התוכחה שהיתה ראויה בימי יותם וחזקיה לא תצדק בימי אחז, ולא יתכן שיאמר ישעיה החזון הזה (כדעת דון יצחק) בימי כל המלכים ההמה בשוה. ואין להשיב כי חזון ישעיהו האמור כאן הוא שם כולל כל נבואותיו של ישעיה (כמו שהיא הוראת מלות חזון ישעיהו בדברי הימים ב' ל"ב ל"ב). או שיכלול חלק אחד מהן (מתחלת הספר עד סוף סימן י"ב, כמו שהיא דעת קצת מחכמי העמים); כי אמנם אם היה הדבר כן, לא היה ראוי (כאשר העיר כבר גם דון יצחק) שיבא בתחלת הנבואה השנית הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים; ואחרי אשר בנבואה השנית חזר ואמר הדבר אשר חזה וגו'. מבואר הוא כי פסוק חזון ישעיהו וגו' על הנבואה הראשונה לבדה נאמר (וכמו שהיא ג"כ דעת רש"י).
חזון, ידוע כי חזה ענינו כמו ראה וכן תרגום ראה הוא חזא. והנביא היודע הנסתרות והעתידות היה נקרא רואה (שמואל א' ט' ט'), ונקרא ג"כ חוזה, ומראות הנבואה נקראו בשם מחזה וחזיון, והדבור הנבואיי נקרא חזון. ואמנם ראוי לדעת כי התכלית המכוונת בנבואות איננה שיהיו בני אדם יודעים העתידות. אבל המכוון הוא שיקחו העם מוסר וישובו מדרכיהם הרעים, בשמעם הרעות המעותדות לבא עליהם או על אחרים אם לא ישובו, ובשמעם חסדי ה' על יראיו ושומרי מצותיו; ונמשך מזה כי בכלל הוראת שרש חזה נכללה הוראת הדבור אל העם להוכיחם על דרכיהם, וזה טעם באין חזון יפרע עם (משלי כ"ט י"ח), כלומר באין תוכחה, באין מוכיח; וכן ולחוזים לא תחזו לנו נכחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות (ישעיה ל' יו"ד), לשון חזה מורה כאן דבור אל העם. והנה ישעיה נבא קצת נבואות גם על אומות העולם, אך לא אמר נבואותיו לאנשי הנכר, ולא הלך להוכיח אותם, ולא דבר דבריו רק לבני יהודה, על כן כתוב אשר חזה על יהודה וירושלים. ולא נזכרו שאר העמים שנבא עליהם; וכיוצא בזה דברי עמוס אשר חזה על ישראל, והוא נבא גם על אומות אחרת, אך לא השמיע דבריו ותוכחותיו כי אם לישראל, אשר חזה על יהודה וירושלם, אין המלות האלה דבקות עם מלות חזון ישעיהו בן אמוץ (כמו שנראה מפיסוק הטעמים), אלא עם סוף המקרא, ומלת אשר היא כאן נומינאטיף, לא אקוזאטיף, והיא חוזרת אל ישעיהו בן אמוץ ולא אל החזון, והכוונה (כדעת דון יצחק אברבנאל) להודיע מאיזה זמן ועד איזה זמן נבא ישעיה; ובאה ההודעה הזאת בתחלת הספר, על דרך שבאה בתחלת ירמיה (אשר היה דבר ה' אליו בימי יאשיהו וכו' ויהי בימי יהויקים וכו' עד תם עשתי עשרה שנה לצדקיהו וכו' עד גלות ירושלם וגו'). ולא יתכן שתהיה מלת אשר חוזרת אל החזון, כי התוכחה שהיתה ראויה בימי יותם וחזקיה לא תצדק בימי אחז, ולא יתכן שיאמר ישעיה החזון הזה (כדעת דון יצחק) בימי כל המלכים ההמה בשוה. ואין להשיב כי חזון ישעיהו האמור כאן הוא שם כולל כל נבואותיו של ישעיה (כמו שהיא הוראת מלות חזון ישעיהו בדברי הימים ב' ל"ב ל"ב). או שיכלול חלק אחד מהן (מתחלת הספר עד סוף סימן י"ב, כמו שהיא דעת קצת מחכמי העמים); כי אמנם אם היה הדבר כן, לא היה ראוי (כאשר העיר כבר גם דון יצחק) שיבא בתחלת הנבואה השנית הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים; ואחרי אשר בנבואה השנית חזר ואמר הדבר אשר חזה וגו'. מבואר הוא כי פסוק חזון ישעיהו וגו' על הנבואה הראשונה לבדה נאמר (וכמו שהיא ג"כ דעת רש"י).