תורת משה - אלשיך · בראשית · פרק 27 · פסקה 41

וישטם כו'. הנה ב' דברים אמר שעשה לו יעקב. את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי אמר כי עיקר מה שהשטים אותו היה על הברכה שהם עושר כבוד העה"ז. אך לא על הבכורה שהוא לעבוד את ה' אך הטעם שפי' הוא לא היה מטעם זה. רק זה היה אשר ברכו אביו אך לא על הבכורה כי הוא בבחירתו מכרה לו:

ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי כו'. אפשר היא סמוך אל הפסוק הקודם והיה כאשר תריד. שהוא כמשז"ל (שם פ' ס"ז) שבהבטל יעקב מן התורה ימשול בו בברכות חרבו. לכן אמר יקרבו ימי אבל אבי שאז אסור לעסוק בתורה שלא יהיה הקול קול יעקב ואהרגה בחרב ברכתי את יעקב אחי. ואם נשית לב אל מלת אחי שהיא מיותרת ותורה אהבה. וגם אל מאמר רבקה באומרה מתנחם לך אם רוצה להורגו מה צורך אל תנחומין. ומה גם לרז"ל שאמרה שתה עליך כוס תנחומין. וגם נשית לב אל אומרו ועתה קום כו'. אך אין ספק כי סוף סוף אחיו הוא ויצר לו על מיתתו על כן אמר יקרבו ימי אבל אבי ואז ואהרגה את יעקב כי הלא אחי הוא ואז במר נפשי על אבי אתנחם על אחי כי האבל גדול נחמה על הקטן והוא הכוס תנחומין וזה מאמר אמו מתנחם לך באופן שאין משטימתו החלטית לבל תשכח לעולם כי הלא חושב המצאה להנחם לכן ועתה בלבד הוא שתצטרך לברוח ואח"כ ושלחתי ולקחתיך כו'. וז"א עשו אחיך כלומר עודנו זוכר אחוה והוא אומר ויעקב אחי וגם בקש תנחומין יורה כי יש תקוה כמדובר. וגם כיון באומרה ועתה לומר עתה טרם יקרבו ימי אבל אביך שלא יהרגך קום ברח כי לא ירדפך בחיי אביך: