תורת משה - אלשיך · בראשית · פרק 26 · פסקה 7

וישאלו אנשי המקום כו'. ששאלו לאשתו ולא לו כי הוא יאמר אחותי מאימת מות פן יהרג לנושאה כי בעולת בעל יש להם. ע"כ שאלו לאשתו כי היא תאמר אישי פן יקחוה כי זה מוראה ולא תחוש פן יהרג בעלה כי ברית כרותה לאבימלך עם אביו. אך הוא בשומעו לא הניחה להשיב פן תאמר אישי הוא ויהרג. ע"כ קפץ והשיב הוא ויאמר אחותי היא ולא מיראת אבימלך כי הלא היה לבו בטוח בו על אשר כרת עם אברהם ברית. וגם יזכור מה שאירע לו עם שרה אמו. אך מה שירא לאמר אשתי הוא על אנשי המקום. וזהו פן יהרגוני אנשי המקום כו' וכאשר ארכו לו שם הימים נתן לב לאבימלך להסתכל בדבר. באומר כי לא יתכן היה יצחק שרוי בלא אשה ימים רבים. וישקיף וירא אותו מצחק שהוא ענין נשוק וחבוק אז ויקרא כו' הנה לפנינו כי אשתך היא ואומר אך הוא למעט כי לא ראה התשמיש ממש כ"א קרוב אליו שהוא הצחוק כמדובר ואיך אמרת אחותי היא. ולא אמר למה אמרת כלומר הנה כדי לשקר אתם מקרבים הדבר כמ"ש אברהם אחותי בת אבי כו' אך אתה איך אמרת אחותי היא. איך הוא התואנה שבקשת כי הלא אין זאת בת אביך. וזה יתכן כיון במלת אך לומר אברהם היתה שרה אשתו ואחותו בת אביו. אך זו הנה אשתך בלבד ולא אחותך בת אביך. ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות ומותר לשקר מאימת מות ע"ד נשבעים להרגים ולחרמים כו':