תורת משה - אלשיך · בראשית · פרק 49 · פסקה 17

יהי דן כו'. אמר כי שמשון יהי כנחש עלי דרך כי תשועתן החילה ע"י היותו נוטר איבה כנחש שעל שנתנו האשה אשר לו יעדה למרעהו הלך במשטמות ושרף בלפידים מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ואח"כ בלחי החמור הכה אלף איש. ובאחרון היה לו כמשל שפיפון עלי אורח צר שנושך עקבי סוס מאחוריו ומכאיב עקביו. ומגביה הסוס ידיו ומפיל רוכבו אחור ונופל הסוס ורוכבו על השפיפון וימות גם הוא כן קרה לו לשמשון שנדמה לשפיפון שאחז בכח העמודים אשר הבית נכון עליהם שהם עקבי הבית שידמו לעקבי סוס ויהי כנושך ואוחז בהם ויפלו כל הרוכבים ויושבים על הבית עם הבית וימות גם הוא באופן היתה תשועת ישראל ע"י מה שלא הושיע את עצמו כי מת ואין זו תשועת אמתית כי אם לישועתך קויתי ה' שהיא הפך זה והוא ענין מאמרם ז"ל בכמה מקומות מצינו שתשועתו של הקב"ה תשועתן של ישראל. זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ובהושיע את עצמו יושיע אותנו והוא הפך שמשון שאת עצמו לא הושיע ואנחנו נושענו אך לישועתך שתושיע את עצמך שע"י תשועתך נושע ה' ישועתך הוא ודאית ואין לנו זכות להיות ישועתנו ודאית כ"א בישועתך כי ישועתך תשועתנו ולך קוינו כי היא ודאית בתכלית והזכיר השם ואמר קוינו ה' לפרש הישועה שלו יתב' והיא ענין כי יד על כס יה שאין השם שלם בארבע אותיותיו עד ינקם מעמלק. וז"א קויתי השם כי ישועתך שבה קויתי ישועתי היא היותך השם בארבע אותיותיך יחד היא הישועה שודאי לא תשקוט עד תשלימנו: