ויקח את העגל כו'. והנה ראוי לתת טעם אל השרפה הזאת כי הלא יותר בקלות יטחן הזהב טרם ישרף במו אש. אך רצה להורות להם בל יעלה על רוחם כי כח שר האש מלמעלה בו שעל כן בהשליך הזהב באש יצא העגל ההוא ע"כ שרפו באש ודכאו ואחרי כן ויטחן כו' ואפי' כזהב הניתך באש בלתי נוח ליטחן לא היה כי אף עזר טבעי לא עזרתו האש כי אם שנטחן עוד כיון להורות להם כי תחת אשר חשבו כי זה יועילם אדרבה עון אשר חטאו בעשותם אותו הוא ישבר כל הד' יסודתם אשר נבנו מהם ועל כן עשה בו ענין ד' יסודות כנגד יסוד האש וישרוף באש וכנגד יסוד העפר ויטחן עד אשר דק כעפר ומה גם במה שידענו (חולין דף פ"ח) כי טחינת זהב כשר לכסוי הדם שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו וכנגד יסוד הרוח ויזר לרוח ולעומת יסוד המים היה על פני המים ואז וישק מהם כו' ויטול מארה בכל ד' יסודותיה ויבקעו ומתו:
קריאה במקור
תורת משה - אלשיך · שמות · פרק 32 · פסקה 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torat Moshe, Warsaw, 1875
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268220
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 0862ba1b426ef623d7af9ac893d14000f06508217af9d5070756030d0a3c2b50