תורת משה - אלשיך · שמות · פרק 9 · פסקה 19

ועתה שלח העז כו'. ראוי לשית לב. מה זו הודעה הלא טוב טוב אבוד רשעים וימוטו עליהם אש וברד. אך לזה נשים לב אל מלת ועתה שלח העז. כי אומר ועתה הוא מיותר. ומה גם כי עד יום מחר היה שהות. אך הנה ארז"ל (שם פ' כ"ג) על פסוק מרכבות פרעה וחילו ירה בים. מהיכן היו להם מרכבות והלא מתו בברד. אלא מהירא את דבר ה' הניס כו'. והנה הוא ית' היה מזומן להפיל מרכבות מצרים בתוך הים. ואם עתה היו כלם מתים לא הי' בא הנקמה אל הפועל. ומה גם כי הסוסים עצמם היו משקעים את רוכביהם בתוך הים. כמשז"ל לסוסתי כו' שהיה גלי המים נדמים לפני סוסים זכרים של מצרים לסוסים נקבות. והיו קופצים תוך המים ומשקעים את רוכביהם. כמשז"ל על פסוק לסוסתי ברכבי פרעה שהי' המצרי רוכבו אומר לו אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית נכנס. ועתה אתה משקעני אותי ואותך במים. על כן אמר הוא ית' ועתה שלח העז כו'. כלומר עתה ע"י שליח תוכל לקבצם אצלך. משא"כ אח"כ כי יבא זמן כי לא בלבד ע"י שלוחך. כ"א גם ע"י עצמך לא תוכל לקבצם אליך כי תרכב על סוסיך. ותרצה לקרבו אליך מהגלי'. ולא תוכל כי יצלול וישקיעך בהם. וזהו ועתה שלח העז. לרמוז כי לרעה גדולה מזו הם נשמרים. וע"כ הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס כו' לומר כי לא היו יראים את ה' רק יראים את דבר ה'. כי יראים פן יתקיים דברו וירד עליהם הברד ומתו. וע"כ הניס כו' אך לא לקיים מאמרו ית'. או לאמר לפרעה למה יעשה כה לעבור את פי ה' רק ליסתר ולנוס מפני הרעה:

אך אשר לא שת לבו אל דבר ה'. אפי' הבהמות שדרכם להאסף הביתה בלילה. עזב חוצה בשדה עד המחרת ואין צריך לומר חוץ מהבתים. כ"א בשדה רחוק מהיישוב ולא חש פן טרם יאספו הביתה ימותו. הנה פי' הכתוב שתי הקצוות הירא ואשר לא שת לבו. ומאליו נשמע כי הבינוניים לא הניסו ולא עזבו לכתחלה רק עשו כדרכם בכל יום. ובין כך ובין כך אפי' אשר לא שת לבו לא עזב חוצה. רק את עבדיו ואת מקנהו. אך את נפשו שמור לשבת בית. וזהו ואשר לא שת לבו כו'. ויעזוב את עבדיו כו' בשדה אך לא את עצמו. כי חש פן יתקיים כל הקודם: